כאן אני מרגיש כבר את הסוף ,
עיקר הרכיבה מאחורי , בעת הצילצול נדם והמחסום עולה אני חוצה את המסילה כשרעש הרכבת עדיין מהדהד באפלה .
פיהוק ענק מקדם את פני , ידידי החדש , מג'יד, שומר המסילה הדרוזי נאבק בקורי השינה ,
הרכבות החולפות וחילופי הדברים במערכות הקשר של רכבת ישראל שומרים על עירנותו הפריכה .
מג'יד עצמו לא תוהה על מה ולמה נשלח לשמור על המקום ההזוי הזה , אבטחה זו אבטחה זו הבטחה .
מחסום רכבת זה מוביל לכביש באורך כ - 20 מטר הפונה מכפר שמריהו לבית הקברות של הישוב .
על מה הוא בדיוק הוא אמור לשמור שומר המסילה ?
הרי תנועת כלי רכב לכיוון בית הקברות הקטן הזה כמעט ולא קיימת , בוודאי לא בלילה .
המתים כאן לא מטיילים בלילה כי כאן הם קבורים בארונות .
אהה יש תנועה ! תנועת רוכבי האופניים .
את מג'יד פגשתי כבר כמה פעמים , ספון בביתן השומר , מכוניתו חונה בסמוך ומשמיעה נעימות מזרחיות .
גינה קטנה היתה לו ליד הביתן , חלקי אדני רכבת כלאו קצת אדמה ומגיד נהנה ממעט צמחי תבלין שהזכירו לו את ביתו .
בפגישה הראשונה הצעתי לכבדו בחטיף , שלחתי את ידי לתרמיל והוא שלח בי מבט של חוסר אמון .
ברגע שזיהה בידי את חטיף השומשום הפשוט עלה על פניו חיוך נבוך .
ידעתי שהצלחתי להכנס לממלכת הטעמים והזכרונות הטובים של מג'יד , מכאן השיחה קלחה .
מג'יד נולד בבית ג'אן שירת במשמר הגבול ולאחר שיחרורו לא רצה לעסוק בעבודות שיטור קהילתי כמו שהוצע לו .
וכך לאחר התלבטויות מג'יד מצא את עצמו עובד ברכבת ישראל כמאבטח מסילות .
לעיתים רבות עבד הרחק מביתו והיה נתון רוב הזמן ברגשות געגועים לביתו ומשפחתו .
לפני כשנתיים שלוש התארחתי עם משפחתי וחברים בבית ג'אן ושם קצת למדתי על המקום ואורחותיו .
כך נסללה דרכינו לשיח מגוון ,כמו מסורת , גילגול נשמות וביחוד על המעיין של בית ג'אן .
כן המעיין היה גולת הכותרת בשיחתנו , ולא סתם .
מי המעיין של בית ג'אן שימשו להשקיית הגידולים ההרריים של תושבי הכפר.
שיטת ההשקיה כללה לכידת המים במקווה קטן ומשם בצינורות מאולתרים , ובהמשך בעזרת תעלות השקיה.
סיפרתי לו שלמרגלות המעין פגשתי זקנה נחמדה שהיתה מעבדת את השדה הקטן שלה .
חלקת השדה הזעירה של הזקנה היא החלקה הסמוכה ביותר למעיין והיא הראשונה ללהשתמש במים המפכים .
מכיוון שלא היה בכוחה לעדור תעלות היתה מסיטה את הצינור מפינה לפינה בכדי להרוות את כל חלקת אדמתה .
אישה זו , כל חייה בשדה כל ימיה ושעותיה בבוסתן , ארוחותיה צנועות , קצת לחם גבינה וירקות המקופלים בפיסת בד אפורה .
עיניה תמיד פקוחות על השדה וחשה לגרש כל חשוד בהטרדה . [כמוני למשל]
מג'יד כמובן מכיר את המקום הוסיף וציין שהיא קרובת משפחתו .
מכיוון שכוחותיה היו מוגבלים בכדי לעלות ולרדת את הדרך התלולה מהמעיין לכפר
בכל בוקר אחד מבני המשפחה [כולל מג'יד אם מזדמן לו] מסיעים אותה למעיין ובסוף היום מחזירים אותה לביתה
גם מצבה הכלכלי היה טוב , כך שאת השדה היא מעבדת מאהבת האדמה ומכוחו של ההרגל ולא מכורח כלכלי .
והייתי אומר מתוך התמכרות לדבר האמיתי הנכון והקמאי ! כן , אלו הם חייה .
בזמן השיחות עם מג'יד אהבתי לחוש את תמהיל התמונות המתהווה בראשי ,
מסע התמונות בין הכפר "בית ג'אן" ל"כפר שמריהו" גרם לי עונג רב .
פסגת הסיפור נעוצה בזכות שנפלה בידי לצלם את החקלאית המופלאה הזו .
אז , בזמן ביקורי במעיין חברי לטיול ראו אותה והזעיקו אותי שאצלמה .
בזכות המראה המיוחד שלה כולם הבינו שחשוב להביט יותר לעומק , וכך עשיתי .
מאז שאני רוכב הזנחתי את תחביב הצילום , משאבי התחביבים נבלעו על ידי העיסוק באופניים .
ובכל זאת התעשתתי וצילמתי , ניגשתי למבצע בחוסר אמון עצמי , אבל
לאחר כמה דקות של תרגילי הרגעה וגילגול ישותי לעשב שוטה השתחררה הזקנה וחדלה לגרש אותי מאדמתה ,
וכך הצלחתי לצלם קצת .
שקעתי עמוק במסע הצילום ובאותו הזמן ידעתי שאשוב לשם במסע אחר , לא מהנה פחות , עם האופניים .
לפגוש מישהו המכיר את "הפלחית הקטנה" מסלול הרכיבה הקבוע שלי גרם לי הנאה מרובה ורק חיזק את
ההתמכרות שלי לעירבוב התמונות המאוכסנות בזיכרוני.
תמונות ממקומות ותקופות שונים היכולות להתאחד רק במקום אחד , בראשי !