מפרץ בנימין
========
במפרץ קסום על חופו של הים התיכון סירה זעירה נטשה את החוף, משוטיה הכו במים, והספנים המנוסים הוליכו את הסירה בין הגלים. הסירה שייטה אל אונייה שהמתינה בכניסה למפרץ היפה. על סיפון האונייה המתינו מספר אנשים לבושים היטב, שהספינה המיטלטלת בגלים חייבה לאחוז היטב בחבלי התורן. הרוח, במשחקה, ניסתה להפיח את המפרשים והחבלים נשקו לתרנים. כמה שחפים עצבניים ליוו את תנודות הספינה, קיוו שמעט אוכל ייפול לים. העומדים החזיקו את הכובעים שהרוח לא תישא אותם. ובינתיים הסירה צלחה את הגלים ונצמדה לספינה המיטלטלת, כשביד זהירה ותומכת הוליכו את הלבושים בקפידה אל ספסליה הבטוחים של הסירה וספניה החלו לחתור אל החוף. אירוע קטן בתולדות היישוב בארץ שאירע בשנת 1914.

האיש החשוב שעמד על הסיפון היה הברון
בנימין דה רוטשילד, שהגיע לביקור אצל חקלאי חדרה. מכל המקומות לאורך החוף, בחר קברניט הספינה את המפרץ הזה כדי להוריד את הברון ופמלייתו. אותו אירוע העניק למפרץ הקסום את השם "מפרץ בנימין". במשך השנים המפרץ השתנה, אבל הקסם נותר. בין שתי גבעות כורכר שוכנים פיסת חול רך, מי הים בטורקיז מפתה וכרבולות גלים שדוהרות אל החוף.

את החלום של כפר נופש הגה יהושע חנקין, שרכש את האדמות ובחר את המקום הבולט ביותר להקים את ביתו - מעל המפרץ, כדי שאנשים יראו ויבואו אל המקום לבנות את ביתם.

ואכן בשנת 1936 החלו לבנות את הבית, בסגנון הבאוהאוס שרווח בארץ. בשנת 1938 הסתיימה הבנייה והבית ניצב בודד על הגבעה, חשוף לרוחות הים, ממתין בסבלנות ליהושע ואולגה חנקין, לשווא. באותם הימים אולגה חנקין כבר הייתה חולה ומבוגרת, אך יהושע חנקין לא עזב אותה. כך נותר בית האוהבים על ראש המצוק, יום אחד לא התגוררו בו.

אבשלום פיינברג
===========

אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 - כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917), מחולל רעיון ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני-בריטי במלחמת העולם הראשונה, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י.

אבשלום פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני – קו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות הראשונים לחפש את גופתו נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות ה-30 מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו נחשב שגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שמצא זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל ב-29 בנובמבר 1967. מציאת השלד וזיהויו הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי שנטען כי רצח את אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל אשר שפט באור חיובי יותר את פעולותיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים הועבר בן אלקנה מהמשטרה לצה"ל, והפך יועץ לעניינים ערביים בלשכת אל"ם מרדכי גור. כיוון שבעת זו היה שייך לצה"ל, ויתר על כן - השטח שבו נמצא קבר אבשלום היה בידי ישראל – דבר לא מנע ממנו לפעול. הוא יצר קשר עם שייח' פרייח, בדואי מרצועת עזה שעמו היה ביחסים טובים עוד מימי מלחמת סיני, וביקש ממנו לנסות ולברר עם בדואים בני משפחת אבו צפרה משבט אל-סננה שבמטה אלרמלייאת באזור רפיח, האם הם יודעים משהו על רצח אבשלום. בני המשפחה הראו לבנימין רן עוד ב-1931 את הדקל שצמח מעל קבר אבשלום, ובן אלקנה הניח שבשלב זה עדיין אפשר למצוא עדי שמיעה ואולי אף עדי ראייה לרצח. השייח' פרייח בירר ומצא בדואים אשר הכירו את המעשה וסיפרו פרטים על אודות התקרית.

מתיאוריהם את תקרית הרצח היה ברור למדי כי מדובר בפיינברג, ונתבררו פרטים שלא היו ידועים עד אז לגבי הרצח. יותר מכך: הם הובילו אותו אל הדקל שצמח מעל לגופתו של אבשלום פיינברג. ב-29 באוקטובר 1967 הגיע בן אלקנה, מלווה באנשים נוספים, אל הדקל שצמח מעל שלדו של אבשלום. במשך יומיים הם חפרו, והוציאו את השלד ביחד עם הדקל. לאחר מכן הם מסרו אותם לבדיקה במכון הפתולוגי באבו כביר.
יוסף לישנסקי

בד בבד עם הבדיקה, שנמשכה למעלה משבוע, פורסמו בעיתונים בישראל ידיעות וכתבות על פיינברג ומציאת שלדו. בינתיים הצליח בן אלקנה לגבות עדות מבדואי בן 80, שהשתתף במעשה הרצח בעצמו.
גילוי השלד וזיהויו הוודאי עורר פולמוס באשר לשאלה היכן המקום המתאים לקברו. היו שטענו כי יפה וראוי לקברו היכן שנרצח, בחולות המדבר מדרום לרפיח. מנגד דרשו אנשים אחרים, ובהם ארוסתו של אבשלום, רבקה אהרנסון, כי יש לקבור את פיינברג בעתלית, שם פעל ועבד בשנותיו האחרונות. עיריות ראשון לציון, זכרון יעקב, חדרה ומועצת גדרה רצו שייקבר בשטחן, כי גם בהן חי במהלך חלקים מחייו. לבסוף הוחלט כי אבשלום פיינברג ייקבר, אחרי מסע שיעבור בראשון לציון, נס ציונה, רחובות וגדרה, בלוויה צבאית בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל, בתאריך כ"ו בחשוון תשכ"ח, 29 בנובמבר 1967. שקיקי עפר מהמקומות האחרים שאליהם היה קשור הונחו על קברו, ואף ניטע לצידו חוטר מן הדקל שצמח מכיסו (חוטר נוסף ניטע במאי 2009 בחצר בית הוריו של אבשלום בחדרה).

אבשלום פיינברג נקבר בצמוד אל קברו של יוסף לישנסקי.

בלוויה אמר הרב גורן: "לוויה ממלכתית זו, היא לווייתו של גיבור ישראל, קדוש ומשורר, אחד מקבוצה קטנה של אנשי רוח, עזי-נפש, שניחן בכושר ראייה לטווח ארוך. עדים אנו היום, עד כמה הייתה דרכם נועזת ונכונה, ובאיזו מידה האמינו בנצח ישראל. דור דור וגיבוריו, מגיניו וקדושיו, דמים בדמים נגעו וגבורה בגבורה. אהרן ושרה אהרונסון, אבשלום ורעיך הקדושים, הנחלתם לעם מורשת גבורה שממנה יונק הדור החדש של גיבורים בצה"ל."

חוות חפציבה
========
חוות חפציבה הייתה חווה חקלאית שפעלה משנת 1906 ועד לפירוקה בשנת 1929 בסמוך לשכונת חפציבה שבחדרה, על הגדה הדרומית של נחל חדרה. ממערב לה עובר כביש 2 ומעברו שוכנים תחנת הכח אורות רבין ופארק נחל חדרה. כיום השטח הוא בבעלותה של חברת החשמל לישראל, ששחזרה את החווה. המקום מכיל את מרכז ההדרכה הארצי של החברה, על שם יורם אוברקוביץ, מוזיאון לתולדות שאיבת המים בארץ ישראל ופארק פתוח.
החווה עמדה בשיממונה עד שנרכשה על ידי חברת החשמל לישראל בשנת 1992. בשנת 1998 הוחל בשיקום הצלה של המבנים ובשנת 2004 הוחל בשיפוץ נרחב בעזרת פועלים יוצאי צד"ל. מבניה השונים שופצו וחלקם משמשים כבית ספר להוראת מקצועות החשמל של החברה. מבני המשק ובראשם תחנת השאיבה שוחזרו אף הם. מנועי הקיטור והדיזל שוחזרו על ידי עובדי סדנת עין שמר העוסקים בשיפוץ מיכון עתיק. דרך העשויה אבנים משתלבות נסללה לאורך הגדר המערבית. הנחל עצמו שוקם ומהווה אתר קינון חורפי ללהקות קורמורנים המגיעים מאוקראינה, המתמקמים גם בחווה. על גדת הנחל בצמוד לחווה נקבעה נקודת תצפית בקורמורנים. במקום נפתחו דרכי סיור, נוקו אמת המים והתעלות וניטעו עצי תפוז לזכר הפרדסים. החווה הוכרזה כאתר לשימור של המועצה לשימור אתרים [3].

בבית החווה הוקם מרכז מבקרים ובו תמונות של החווה מעת הקמתה ומוקרן סרט על תולדות החווה. משאבות הקיטור והדיזל מופעלות להדגמה על ידי חשמל.
שטח החווה, 500 דונם, נכלל בשטח שרכש יהושע חנקין בשנת 1891 שעליו הוקמה העיר חדרה. בשנת 1906 קנה אהרון אייזנברג (1863 – 1931), ממייסדי רחובות, את שטח החווה עבור "אגודת נטעים". האגודה שהייתה בבעלותו שמה לה למטרה להשקיע בהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל מכספי הון פרטי. שמה של החווה, שנקראה בתחילה "אחוזת קיסריה שבחפציבה", הוענק לה על ידי אולגה חנקין על פי הפסוק:


"לא יקרא לך עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי בה... כי חפץ ה' בך"

– ישעיהו ס"ב, 4

בין השנים 1906 עד 1914 ניטעו בחווה פרדסים, מטעי שקדים, כרמי זיתים ואקליפטוסים. במקום הוקמה מערכת השקיה באמצעות אמת מים נמוכה ומערכת תעלות. מי נחל חדרה הועלו לבריכת אגירה באמצעות משאבה שהופעלה על ידי מנוע קיטור. מנוע הקיטור בן 105 כוחות סוס הובא ממפעל הזכוכית הכושל של מאיר דיזנגוף שפעל בטנטורה ונסגר כעשר שנים לפני כן. המנוע הוסק בעצים שהיו בשפע במקום. המנוע והמשאבה הותקנו בבית משאבות שהוקם לצורך כך על שפת הנחל. במשך הזמן נדרשה הגברת תפוקת השאיבה ובשנת 1910 הותקן מנוע דיזל ומשאבה נוספת. מאוחר יותר, כאשר מי הנחל ירדו וזוהמו בוצע קידוח והותקנה משאבה לשאיבת מי תהום שחוברה אף היא למנוע הדיזל. מערכת השאיבה פעלה גם לאחר סגירת החווה והמשאבה הופעלה באמצעות מנוע חשמלי.

בשנים 1908–1912 נבנו במקום שמונה בתים לקליטת משפחות. בשנה הראשונה נבנו בתי משק: מחסן, אורווה, דיר ורפת וכן בית פועלים בן ארבעה חדרים. מספר הפועלים הלך וגדל והגיע לשיא של 60 איש בשנת 1912. חלקם ערבים וחלקם יהודים עולי עליה שנייה.

בשנת 1913 הועלתה הצעה על ידי ישראל בלקינד, אחיה של אולגה חנקין, ליישב במקום את יתומי פרעות קישינייב, אך היא לא יצאה אל הפועל.
דעיכתה של החווה שהביאה לפירוקה הסופי החלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברו לכך מספר גורמים:

קשיים בשיווק התוצרת החקלאית עקב הקרבות וירידת ערך המטבע
גיוס הפועלים לצבא הטורקי, החרמת בעלי חיים וציוד על ידי הצבא והקמת מתחם צבאי בחלק מהחווה
קשיים כספיים אליהם נקלעה "אגודת נטעים" עקב חוסר יכולתם של חברי האגודה להמשיך לממן את רכישת מניותיהם

על קשיי המלחמה נוספה מכת ארבה שתקפה את המטעים בשנת 1915 ופגעה ביבולים.

אהרון אייזנברג לווה כספים והזרימם לחווה, אך זו לא התאוששה. בנק אפ"ק, שהיה נושה של האגודה, עיקל את נכסיה לרבות חוות חפציבה. בהסכם עם הבנק המשיכה החווה בפעילותה. בין השאר שימשה "בית יוצר" לקבוצות חקלאיות עולי עליה שלישית שעלו להתיישב במקומות אחרים. ביניהם חברי קיבוץ חפציבה שהתיישבו בשנת 1922 בעמק יזרעאל לאחר כשנה וחצי של עבודה שכירה בפרדסי החווה. חברי הקבוצה שהגיעו למקום בנובמבר 1920 מצאו את המקום מוזנח וסבלו ממחסור במזון ומקדחת. חיים ארלוזורוב שביקר אותם אמר להם: "היודעים אתם, כי אתם חיי גבורה?".[1]

ניסיונותיו של אייזנברג למכור חלקים לא מעובדים של החווה ליחידים ולחברות נחלו הצלחה מועטת בלבד. פעילות החווה לא הניבה רווחים, שאפשרו לה להחזיר חובותיה, ובשנת 1929 מכר הבנק את החווה וקרקעותיה למספר גופים לרבות לחברת הכשרת היישוב שבניהולו של חנקין. תביעה של ערבי שטען לבעלות על אדמות חפציבה נדחתה על ידי בית המשפט[2]. החווה ננטשה לגמרי, מטעי הפרי המשיכו לפעול עד שנות השישים של המאה העשרים מושקים על ידי מערכת השאיבה המקורית. בשנים שלפני קום מדינת ישראל שימש המקום לאימוני ההגנה.

גשר הצבים
=======
"גשר הצבים" הוא הכינוי לגשר מעל נחל אלכסנדר, מזרחית למושב כפר ויתקין.

בנחל אלכסנדר נמצאת אוכלוסייה גדולה של צב רך, הזוחל הגדול ביותר ששרד בארצנו לאחר הכחדת תנין היאור בראשית המאה ה- 20'.

צב זה הוא ממוצא אפריקאי ומגיע בישראל לגבול תפוצתו הצפוני. בניגוד לצב היבשה המוכר והחביב, הצב הרך הוא טורף הניזון מדגים וחסרי חוליות, ובעבר נהגו להאכיל את הצבים בנחל אלכסנדר בפגרי תרנגולי הודו. צב זה גדול בהרבה מצבי היבשה, אורכו עד 1.2 מטר ומשקלו מגיע עד 50 ק"ג. שריונו רך ואינו קשיח כמו זה של צב היבשה. כיום האכלת הצבים אסורה, למרות הפיתוי לעשות זאת. הדבר פוגע בהם והופך אותם תלויים בבני אדם ולא במזון הטבעי הנמצא בנחל. כמו כן יש לציין שהצבים עלולים לנשוך, ולכן - אפשר לראותם, אך אין להטרידם ובפרט לא לנסות לגעת בהם
הצב הרך היה שכיח בעבר בנחלי החוף. הזיהום הכבד פגע באוכלוסיות רבות, ואוכלוסיית נחל אלכסנדר היא הבולטת ביותר ששרדה למרות הזיהום הכבד בנחל. אוכלוסייה זו מרוכזת בקטע המערבי של נחל אלכסנדר בו האפיק עמוק ומלא במים כל השנה. הצבים מטילים את ביציהם במדרונות חוליים בגדת הנחל, בעיקר ממערב לגשר. לרוב ניתן לראות את הצבים שוחים בנחל או עולים להתחמם בסלעים לאורך הגדה. בחורף הצבים בדרך כלל מצמצמים את פעילותם ושוהים בקרקעית הנחל

פארק החשמל
=========
הימים של חנקין והברון רוטשילד הותירו כאן את רישומם, ופיתוח הריאה הירוקה בצל תחנת הכוח הפך את פארק נחל חדרה לאטרקטיבי. בזמנים שבהם נחל חדרה היה פלג צלול מים, צעד בו המשורר נתן יונתן וכתב ש"חופים הם לפעמים געגועים לנחל". כשמשוטטים היום בשביל המוביל מחפציבה (שימו לב, לא מדובר בקיבוץ שבעמק יזרעאל) לשפך נחל חדרה, המראות שונים לגמרי. זרמו של הנחל איתן, ורוחבו שלושים מטרים, מקור מימיו הוא הים, אלה הם המים שמקררים את הטורבינות בתחנת הכוח "אורות רבין", שמצפון לנחל.
לו צעד כאן המשורר בימים אלה, נראה שלא היינו זוכים לשירו, אבל המקום עודנו שובה לב ואף זכה לשימור ושיקום נאים.

הדרך מגבעת אולגה מגיעה לגדה הדרומית של נחל חדרה, שהפך לטיילת. במרכז הטיילת נמצאת "כיכר המבוע" - מזרקה שמימיה יוצרים צורת פטרייה, והיא שופכת את מי הקירור החמימים של תחנת הכוח לתוך בריכה עגולה ורדודה. בין העצים שניטעו יש מדשאה ושולחנות פיקניק. זה המקום שישמש כבסיס היציאה לגיחות שלנו
חל חדרה מתחיל את דרכו בהרי שומרון. היובלים העיליים של הנחל מנקזים את עמק דותן שבשומרון, בין הערים ג'נין ושכם. עד שנות ה-90 היה חלקו התחתי של נחל חדרה, מהעיר חדרה ועד הים, בחזקת מיפגע אקולוגי. בערוצו זרמו שפכים עכורים ומעלי צחנה שמקורם במפעלי תעשייה וביישובי הסביבה.
עוד בנושא
מוזיאון הרעות: לזכר יפי הבלורית והתואר
מטיילים סביב הכנרת ושאר אירועים לסופ"ש
מדבר זה לא חור, ואולי כן: מסע ללב המכתש
לזרוח מאושר: לצוד שטפון בנחל זרחן
להשאיר את הפוך בבית: הצעות לטיולי חורף
בשנת 1982 החלה לפעול מצפון לשפך נחל חדרה תחנת הכוח "אורות רבין". אחד התנאים להפעלתה היה שיפור מראה חלקו התחתון של הנחל.

במהלך הפקת החשמל מקררים את יחידות הייצור באמצעות מי ים. תוך כדי כך מתחממים מי הקירור ומשסיימו את תפקידם מוזרמים מי הקירור בחזרה אל הים. התחנה מזרימה כ160 אלף מ"ק מי ים בשעה, והיא הבסיס להקמתו של פארק נחל חדרה. בזכות מימיה של תחנת הכוח הוא הפך לפארק "החם" ביותר במדינה.

אורכו של החלק המשוקם הוא 1,300 מטרים ומשך הליכה אורך בין חצי שעה לשעה. מרחבת החניה נצעד מזרחה במעלה הנחל, בקטע העובר בתוואי "שביל ישראל". לאחר כ-400 מטרים ניכנס לתוך חורשת האקליפטוס היפה המלווה את הגדה הדרומית של הנחל. החורשה נמצאת למרגלות מדרון של גבעת חול. יש פה גם עופות מים כגון שלדג גמד, פרפור עקוד, אנפה אפורה, אנפת סוף, סופיות וברכיות.

בית חנקין
======
מדרום לדרך נמצא תל עפר הגובל במפרץ בנימין - מהמפרצים היפים של חדרה. ספינתו של הברון רוטשילד עגנה בחוף הזה בשנת 1914, כאשר בא לבקר בחדרה, ומאז המפרץ נקרא על שמו. כיום מוקף המפרץ במיתחם המגורים האימתני "כפר הים".

חוף הים נותר פתוח לציבור. גבעת הכורכר הגבוהה הגובלת במפרץ מדרום היא תל גבעת אולגה. במרומי הגבעה ניצב בית בטון, צבוע בלבן. בשנת 1924 בנה את הבית יהושע חנקין. הבית היה מבודד לחלוטין, בגבול שטח מריבה עם רועים בדווים שדרשו חזקה על קרקעות שהוחכרו להם למרעה. זו הסיבה שהבית לובש מאפיינים של אתר מבוצר. הוא שימש את צעירי המשפחה לנופש בימי הקיץ. כיום פועל במקום בית קפה (סגור בשבת ובחג). על הגבעה בנו הבריטים את משטרת החופים, והיא פעלה לגילוי ספינות מעפילים. יחידת פלמ"ח שבסיסה שכן בקיבוץ גבעת חיים תקפה את המיבנה פעמיים. בפעם השנייה נגרם לו ולתחנת הרדאר נזק ניכר. הבניינים העזובים שליד בית חנקין שימשו בעבר אתר נופש לחיילי צה"ל.