חניית שדה נחמיה ואנו תשעה שבאים ומתקבצים כדי לצאת אל הדרך ולכבוש את הירדינון. פעם ראשונה שלי. כמה מילים, חיבוקים הסבר קצר מפיו של גיל ויוצאים לדרך, לפני שיהיה חם נורא. נופי הגליל המוכרים לי כל כך מלווים אותנו והמישור שבו אנו רוכבים עתיד להסתיים בכל רגע. העליה לנבי יהודה היא הראשונה בסידרה ומסתבר שמעתה ואילך כל המסלול הוא במגמת עליה, חלקה רעה במיוחד וחלקה פחות. ורק הנחמה שבקצה העליה נגיע לירדינון נותנת לנו כוח להמשיך. וכבר עברנו כמחצית המסלול והגענו אל הירדינון. מימיו קרים והגישה אליו לא נוחה במיוחד, מה שגורם לי להחליט לא לטבול בו אבל כן קיימנו הפסקה מסורתית במקום, טעמנו מעוגה מצוינת שמוטי רכש במו ידיו, שתינו תה שאיתן גלבמו הכין, זללנו עוגיות בריאות של ורה וקינחנו בשטוחים שאיתן קוצר דאג להביא, כמו תמיד. והקינוח לכל אלו היו שני מנגואים כתומים, מתוקים ועסיסיים שכובדנו בהם על ידי משפחה שבאה להתארח במקום. וכבר ממשיכים וברור לי שטיול עם מים לא יכול להסתיים ללא טבילה. אז רוכבים אל עבר טיילת בן עמי ושם, נמצא המקום המתאים שבו אני יכולה להניח את אופניי ולהיכנס למים. מים??? מים??????????? מדובר במים קפואיםםםםםםםםםםםםםם שגורמים ללב להחסיר פעימה. קררררררררר, כל כך קרררררררר אבל, מיד אחרי מספר שניות, רגע לפני שנופל האף, הגוף מתרגל ולא ממש יש חשק לצאת מהמים, אבל, אין בררה, צריך להמשיך. אז בעצב גדול יוצאת מהמים הקפואים ועוד דיווש קצרצר ממש ואנחנו שוב ליד המכוניות. יום כייפי, לא קל אבל גם לא נורא קשה, בחברה נהדרת ובמזג אויר שלמרות כל התחזיות היה נעים אלינו. תודה לגיל על ההובלה ותודה למי שהגיע: איתן קוצר, איתן גלבמן, אייל [אדום512],פריצי, ורה, מוטי ואבי- החבר של מוטי שהגיע פעם ראשונה. לרן ואדית שהתעוררו מאוחר ולא הגיעו – חסרתם לי מאד!!!