בשבע הגענו ללטרון ושתינו קפה

אני: "שימנו אני לא מרגיש טוב היום. אולי נחזור הביתה?"
שימנו: "לא"!


התחלנו לרכוב. בפניה לעליה לנווה שלום שאני שונא ראיתי ששימנו מתלבט., וממשיך ישר. חשבתי שהוא מרחם עלי. נאיבי שכמותי...

ממשיכים לעין חילו ומשם  מזרחה וצפונה, עוקפים את שלוחת מצפה שער הגיא מצפון.  "יופי, מסלול קל" חשבתי. נאיבי שכמותי...

"ימינה" פקד שימנו תוך כדי רכיבה. הסתכלתי ימינה. אין כלום. שלוחה תלולה וזהו.
"מה ימינה" שאלתי, ואז ראיתי אותו פונה ומטפס על קיר.
פניתי והתחלתי לטפס. אחרי טיפוס אנכי של 150 מטר - צפצוף מהשעון דופק. השעון שלי מכוון ל-198 ומעולם לא שמעתי אותו מצפצף. "שימנו אני מתעלף" צעקתי.
"לא באמצע העליה. תתעלף למעלה".

יצאתי מזה בחיים איך שהוא. המשכנו לכיוון יער הקדושים.  אחרי העליה הקודמת, הדרומית ניראתה לי כמו גן עדן. להפתעתי שימנו המשיך ישר בכיסלון.
"יופי, מסלול קל" חשבתי. נאיבי שכמותי...

ואז חזר הסיוט. "ימינה" הוא צועק לי.
אני מסתכל - קיר. יותר תלול משביל אש, אבל עם סרפנטינות מדורדרות.
שביל שמחבר את כיסלון עם ציר הנוף הדרומי.
באמצע העלייה עשיתי את עצמי שיש לי תקלה בברקסים כדי להרוויח זמן, ואת השאר עליתי ברגל.

ירדנו בדרומית. לפחות במישור אני מאכיל אותו אבק.

כשהגענו לצומת אשתאול עשיתי את עצמי שאני לא מרגיש טוב, ושתינו קפה ביילו.

המשכנו ביער אשתאול וחקרנו כמה שבילים לא מוכרים. מזג האוויר היה נפלא ועשיתי את עצמי שאני נהנה. תודה להשם - הגענו ללטרון בחזרה.

ברוק-אנד-רוד פגשנו את גדיק ואכלנו ארוחת בוקר ב"סי". שימנו לא מצא את המפתחות של האוטו וחשב שאיבד אותם.  "יש אלוהים בשמיים, אדוני צבאות, אל הנקמות" חשבתי, אבל בסוף הסתבר שהוא שכח אותם באוטו. חבל שלא גנבו לו. נמאס לי קצת מההנטר הזה. הגיע הזמן שיחליף.

באמצע הקפה התחיל לטפטף. אפילו השמים בכו!

38 ק"מ,  850 מטר טיפוס. מסלול יפה בשבילים חדשים. מזג אוויר סתווי מהסרטים.