יום שלישי 24.8.21 התארגנו הפעם לרכיבה של מטיבי קשה – קרי רכיבה לימודית. עם בוקר נפגשנו בתחנת הרכבת עם איציק ספיר שהוביל אותנו ברחבי תל-אביב יפו. הפעם האופנים שימשו רק אמצעי לעבור ממקום למקום, מרבית הזמן אנו עוצרים ואיציק מרביץ בנו תורה, ונוטע בנו מהידע הרב שיש לו על ההיסטוריה של המקום, על האנשים, קוריוזים ומטבל כל סיפור בדרכו המיוחדת.

לצערי קצרה פה מאוד היריעה מלפרט את כל אשר שמענו אבל בכמה נקודות קצרות למדנו על תחילת הקמת העיר יפו, יציאת היהודים מהחומות, יחסי ערבים יהודים, על רכישת אדמות, מאבקים בין משפחות ואנשים רוכבים ולומדים שעה שאנו מסיירים בין השכונות שפירא, פלורנטין, שוק הפשפשים, יפו העתיקה, נווה צדק ועוד.

למדנו על הרב קוק, אהרון שלוש, זרח ברנט, שמעון רוקח, יוסף חיים ברנר, חיים אמזלג שהיה נוהג להסתובב עם מדיו המיוחדים, שמאול יוסף צ'צקס [מי שידוע בשם שיי עגנון], דוד שמעוני, דבורה בראון, ג'יזל שפירא ועוד רבים אחרים.

למעלה מחמש שעות על רכיבה והסברים מרתקים. לצערי היינו חייבים להספיק לרכבת אחרת היינו נשארים עוד. יצא לי בעבר להיות בכמה רכיבות כאלה, ואבל זו עם איציק ספיר עלתה על כולן בהיקף ובעניין.

כל מי שחפצה נפשו לטייל בתל אביב לשמוע וללמוד על תולדות העיר ממליץ בחום לסייר עם איציק ספיר - 0506212352


ידית ברזל אשר תפקידה להחזיק את התריס פתוח מכונה "אינשונים" הפולנים מכנים זאת "מנשלך" – שמסתכלים טוב במצב מורם רואים דמות גבר. שמורידים למטה רואים דמות אישה. הסיפור מספר שהבעל היה עוזה את הבית האישה הייתה מורידה את המנשלך, ומשהיה המאהב רואה דתמו אישה יודע כי הבעל לא בבית ויכול היה להגיע [תודה ללבנה על הסיפור].

שני הבתים הזהים אותם בנה אהרון שלוש לנכדיו.


בבניין זה בעליית הגג נרצח יאיר אברהם שטרן מפקד ומייסד של הלח"י בשנת 1942 וכה כתב יאיר:

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ!

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
וּמִכָּל עֲבָרִים רִבֲבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכְּנוּ;
אַךְ אֹויְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט,
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד.


בית החלוץ – בין השנים 1918-1921 שימש מקום זה ל"בית העולים". הבית הוקם על ידי "ועד הצירים" של ההגנה הציונית, והתגוררו בו חלוצי העלייה השלישית עם רדתם לחוף. המבנים שימשו למגורים חדר אוכל ובית חולים לעולים. 1.5.1921 נהרגו במקום זה 14 חלוצים בשעה שנאבקו בחירוף נפש מול הפורעים עד שהוכרעו – יהיה זכרם ברוך.

סמטה פלונית וסמטה אלמונית הן שתי סמטאות קטנות המקבילות זו לזו. הן יוצאות מרחוב המלך ג'ורג' ומתחברות זו לזו בצידן המזרחי. בנו בשנת 1922 בסגנון האקלקטי. הסמטאות הפכו עם השנים למרכז תרבותי והן מהוות את מקום משכנם של בוטיקים אופנתיים, גלריית פלונית לאומנות ומרכז אינדימדיה הישראלי. שמן של הסמטאות כרוך זה בזה ומסורת של אגדות אורבניות ניסו לבאר את שם הסמטאות. לפי אחת המעשיות מאיר גצל שפירא, בונה הבתים בסמטאות, ביקש לקרוא לאחת הסמטאות על שמו (ולפי גרסה אחרת, על שם רעייתו, סוניה) אך ראש העירייה, מאיר דיזנגוף לא ראה זאת בעין יפה. בסופו של דבר, החליט דיזנגוף לשנות את שמותיהן של הסמטאות כך שיהוו אי-הנצחה מושלמת לשמו של שפירא: האחת תקרא סמטה אלמונית, והשנייה סמטה פלונית. חלק מהסיפורים גורסים כי המחלוקת יושבה במחלקת שמות הרחובות, שם הוצע השם כשם זמני אשר הפך לקבוע. בקצה סמטה פלונית ניצב פסל אריה מבטון, אשר שוררת מחלוקת סביב זהות יוצרו. קרוב לוודאי הפסל היה יעקב דב גורדון והוא נעזר בפסל חיים כץ. טוען נוסף הוא הפסל משה נימובסקי. הפסל הוזמן על ידי מייסד הרחובות מאיר גצל שפירא כמחווה לאשתו .

משטח המשקל נבנה כחלק מעבודות הנמל הבריטי, בכדי לשקול משאיות שנכנסות ויוצאות משטח הנמל. המשאיות באותה תקופה משקלן לא עלה על 15,000ק"ג.

בית החולים הצרפתי נבנה בשנת 1879 כאכסניה לצליינים נוצרים, בניהולן של הנזירות מהמספק הצרפתי "סנט ג'וזף של ההתגלות". למבנה שלוש קומות הבניות סביב חצר ובמרכזה כנסייה מרהיבה. הכנסייה מעוצבת בסגנון הניאו-רנסאנסי והניאו-גותי.

בית קנדינוף נבנה בצמוד לחומת יפו העתיקה. עם יציאה מהחומות בסוף המאה ה-19. המבנה הינו חלק מקובץ מבנים שהיה נכס של משפחה מפוארת משפחת קנדינוף. משפחה יהודית עשירה מאוד שעלתה לירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19. המתחם כלל עשרים ושמונה חנויות בקומת הקרקע וחמש דירות מפוארות בקומה העליונה. המבנה נבנה בסגנון בנייה מקומי המאופיין בבית עם חלל גדול מרכזי, בנייה באבן גלויה אן מטויחת בטיח אדום וגגות רעפים. מרפסות תלויות וחלונות קשת.

מסילת הרכבת ברוחב של 60 ס"מ [טראזינה] נסללה בשנת 1918 בידי הבריטים, על מנת להעביר תחמושת לקו החזית באזור קיבוץ גליל ים. לאחר המלחמה עד שנת 1927, שימשו קרונות הרכבת להעברת מטענים לתחנת הרכבת ביפו.

סביל אבו נבוט - מימים אלה משל בעיר יפו מושל גדול, צדיק ונמרץ בפעולותיו. איש
מתושבי יפו לא ידע בדיוק את שמו. כי מי זה ידע את שמו של המושל הכל יכול?
בפי כולם היה ידוע כמחמוד אבו נבוט.

נבוט" או "נבות" הוא אלה ארוכה, כבדה, שבסופה גולה, נשק שבו השתמשו שכנינו ביעילות בכל שנות המאורעות, הפרעות, המהומות, הפגנות נגד הציונות וכו'.

המושל איש נמרץ וכאשר מישהו לא מצא חן בעניו, היה פשוט חובט בו בנבוט שלו בלי כל בעיות. אבו נבוט היה מוצא פתרון לכל עניין מסובך, לכל אי סדר, לכל דבר שלא מצא חן בעיניו -בעזרת הנבוט שלו. הוא לא נשא "טוב", סמל השררה של כל פקיד גבוה, בדמות זנב של סוס. לא! הנבוט בידו דיבר יותר מאלף מילים. בכל מקרה. זאת הסיבה שהמושל הנכבד נקרא פשוט "אבו נבוט" ואם תשאלו מטעם מי משל אבו נבוט ביפו, התשובה – מטעם הנבוט!

עם בריחתו של נאפוליאון שפלש לארץ ישראל השתררה תקופת תוהו ובוהו, מלאה מרידות והתקוממויות. אחד מעבדיו של ג'זאר פחה (מושל עכו, שהדף את ההתקפות של נאפוליאון על עירו), אשר לא יכול היה להשלים עם מצב כזה, התמרד נגד מצב המרידות, כלומר נגד
השליט המשלים עם מצב המרידות, ובעזרת נבוטו השתלט על יפו. איש לא ידע אותו. איש לא שלח אותו, אך יום אחד הופיע בעיר והודיע לכל הפקידים ולכל קטני-מוח, שהוא מושל יפו וזהו זה! הוא נשבע בזקנו של הנביא מוחמד להכניס סדר בעיר וכל מי שלא יסכים איתו,
יטעם את טעמו של הנבוט, סגנו הנאמן. ואמנם במשך עשר שנות שלטונו, הגשים את שבועתו. הנבוט לא רק הכאיב. הוא גם יצר! במרץ רב, ממש בחמשת אצבעותיו האוחזות את
הנבוט, הקים אבו נבוט את יפו מחדש.

אבו נבוט בנה חלק מהעיר, הקים בנייני פאר לתפארת וביניהם המסגד הגדול, הניכר במגדלו הגבוה, הנקרא עד היום על שמו: "מסגד (בערבית:" ג'מע) מחמודיה". לעוברי השיירות בדרכם לירושלים ולכל עובר ושב העמיד "סביל". בניין בעל שלוש כיפות ובו שוקת, שאליה
הגיעה מעין מים זכים, כדי שכל צמא יוכל לגמוע מימיו חינם.