האחזות בית הערבה – בית הערבה הוקם בשנת 1939 על ידי חלוצי תנועת הנוער מחנות העולים של הקיבוץ המאוחד. התקווה הייתה להקים את יישובם באזור הכפר ספיה שמעבר לירדן המזרחי. באמצע שנת 1938 הוצע להם להקים את היישוב בשטח מפעל "חברת אשלג ארץ-ישראלית" באזור צפון ים המלח. נשלח כוח חלוץ של ארבעה חברים ממחנות העולים שהחלו לעבוד במפעל. בתחילת 1939 נשלח משה אייזיקוביץ והתיישב לבדו בצריף עזוב בשטח המפעל, וחל בניסיונות לשטיפת האדמה. לקראת סוף שנת 1939, הצטרפו עוד חברים ובתחילת 1940 הונחה אבן הפינה ליישוב הקבע. בטקס נוכחו אורחים רבים. ב20 בדצמבר 1940 נרצחו זאב לוונטל ויעקב לביא על ידי כנופיית ערבים, שעה שעבדו ליד נהר הירדן, קבריהם חנכו את בית הקברות בבית הערבה. האחריות על הקיבוץ נחלקה בין הסוכנות היהודית וחברת האשלג. היישוב הוקם בניגוד להוראות ה"ספר הלבן" ללא היתר מהשלטונות הבריטים, לכן הוצג כשכונת מגורים של פועלי המפעל, והפעילות החקלאית שבו הוצגה כנדרשת לספק מזון טרי לעובדי מפעל האשלג. הקרקע הוכשרה במשך שנים על ידי שטיפה, וגדלו בה עצי בננות וירקות. כן הקימו מספר בריכות דגים. הגידולים בבית הערבה היו מעבר למצופה ואלה הוצגו לפני אורחים כולל הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם. המקום שימש גם כמחנה הכשרה ואימונים עבור פלוגות הפלמ"ח. לאחר פיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים, הגיעו לקיבוץ חיילים בריטיים וחיפשו נשק. לאחר שלא מצאו דבר, עצרו כמעט את כל הגברים והעבירו אותם למחנה מעצר בלטרון. לאחר הכרזת המדינה פונה הקיבוץ, משפחות פונו לקיבוץ שפיים ולאחר מכן התפלגו לשתי קבוצות, והשנת 1949 הם הקימו שני קיבוצים בגליל המערבי: גשר הזיו וכברי. לאחר מלחמת ששת הימים יוצאי בית הערבה מקיבוץ כברי הגיעו לביקור באתר, כמעט שלא נשאר כלום מהמקום. בית הקברות חולל על ידי הערבים לאחר הנסיגה מהחוף הצפוני במאי 1948. על המצבה המקורית ציינו המנציחים את השמות: נמרוד שכטר, לוחם פלמ"ח שנהרג בתאונת אימונים, יעקב לביא וזאב לוונטל, חברי קיבוץ שנרצחו ביריות על גדות הירדן, אברהם בן-אברהם, מעפיל אלמוני מעיראק שמת עם הגעתו לארץ המובטחת, גדעון קורנל, בנם של דויד וחנה קורן, ממייסדי הקיבוץ שבגיל שנתיים טבע בבור ברפת. בשלב מאוחר יותר הוקמה מצבה המתארת באופן אישי יותר את שמות המתים. שמו האמתי של המעפיל האלמוני "אברהם בן-אברהם" התברר כאליהו עבד-אל נאבי. כל עצמותיהם של החללים נקברו בקבר אחים. האזור הוכרז כשטח מפורז, והיישוב לא הוקם מחדש. בשנת 1980 הוקמה היאחזות נח"ל בשם: "בית הערבה" על ידי תנועת הנוער העובד והלומד במרחק כ-5 ק"מ מערבית למקום שבו יישב הקיבוץ הראשון סמוך למנזר דיר חג'לה. בשנת 2000 עבר הקיבוץ לנקודת הקבע שלו, מערבית לכביש עוקף יריחו.

גשר עבדאללה – הגשר נקרא על שמו ל עבדאללה הראשון מלך ירדן. ביוני 1967 פוצץ הגשר על ידי חבלנים מחטיבת הראל ומאז לא שוקם עד היום. אף שהגשר לא שופץ "ועדת השמות" נתנה לו שם עברי "גשר חוגים", על שם שמה הקודם של תנועת מחנות העולים, שחבריה הקימו את קיבוץ בית הערבה

המנזר האתיופי – דיר אל חבש – הכנסייה האתיופית – אורתודוקסית היא הכנסיית המזרחית בגדולה ביותר ומספר מאמינה מגיע ל – 40 מיליון איש, רובם באתיופיה. לנצרות האתיופית מנהגים המזכירים את המסורת היהודית, כגון הקפדה על חוקי כשרות מסוימים ושמירת השבת כיום מנוחה קדוש לצד יום ראשון. באורח החיים של אנשי הכנסייה האתיופית ובעיקר של חברי הקהילה הנזירית בולטים ימי צום מרובים כ -250 יום בשנה. רק במאה ה-4 התנצר המלך האתיופי אזנה ובני עמו בהשפעת האחים הסורים פרמונטיוס ואדסיוס. בשנת 1907 הגיעו לאזור נזירים אתיופים ובראשם מייסד המנזר, האב אדמה מיכאל, אשר נקבר במקום בשנת 1911. בשנת 1933 בתרומת הקיסרית האתיופית אתגה מינן, רעייתו של הקיסר היילה סילאסיה, הושלמה בניית הכנסייה והמנזר הצנועים במקום. במקום חיו כ-20 נזירים שחיו בסוכות סמוך לבניין הראשי. אחרי מלחמת ששת הימים נותרו במקום רק חמישה נזירים. במאי 1969 מת אחד הנזירים ובמהלך הלוויה פתחו הירדנים באש על האבלים, ורק בדרך נס לא נפגע איש. ב-10 בדצמבר 1969 חדרו למקום מחבלים מירדן והפעילו מטעני נפץ. הללו גרמו לנזקים למבני הכנסייה. נוכח הסכנה ציוותה ממשלת אתיופיה על הנזירים לפנות את המקום ולעבור לירושלים. ביוני 1972 עם שיפור הביטחון באזור, חזר והתיישב במקום נזיר אחד, אך בהמשך גם הוא נטש את המקום, המנזר נשאר ריק. כיום רק במהלך חגיגות האפיפינה מגיעים למקום מבקרים, אך בשאר ימות השנה המנזר עומד נטוש. במבוא הכנסייה ציור של אריה נושא כתר, האריה הוא סמל משפחת המלכים באתיופיה. בתוך הכנסייה תמונות של קדושים נוצרים וכן של אברהם, יצחק ויעקב.

הקפלה הרוסית – הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית היא הגדולה מבין 14 הכנסיות העצמאיות של הכנסייה האורתודוקסית-המזרחית. הכנסייה כוללת 135 מיליון מאמינים בעולם ומספרם הולך וגדל מאז נפילת ברית המועצות לשעבר. ראשיתה הלאומית של הכנסייה הרוסית מיוחסת לשנת 988 בה התנצר הנסיך ולדימיר הראשון בקייב ואימץ את הנצרות הביזנטית כדת הרשמית של נסיכתו. הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית החלה את פעילותה בארץ הקודש במאה ה-19, ועסקה בהגעה של משלחות כנסייתיות צלייניות. המשלחת הרוסית הדתית הקימה את קתדרלת השילוש הקדוש שבמגרש הרוסים שבמערב ירושלים, וכן את בתי הארחה שקידמו את פניהם של אלפי הצליינים שזרמו לארץ הקודש במחצית השנייה של המאה ה-19. הקפלה הוקמה בשנות ה-40. בקפלה היו מספר איקונות ותמונות שמן, כיום לא נותרו מהם כמעט שרידים.

מנזר סורי - אורתודוקסי על שם יוחנן המטיביל – הכנסייה הסיריאנית מייצגת מסורת נוצרית עתיקת יומין. היא פרשה מהכנסייה האורתודוקסית ואורגנה במאה השישית בהנהגתו הנמרצת של הבישוף יעקב בראדוס. באלף בראשונה לספירה הנוצרית היו הסיריאנים הנוצרים ידועים בקשריהם עם השליטים המוסלמים. הם שימשו כמרתוגמנים, רופאים, מהנדסים ועוד הצליחו לבסס את מעמדם בארץ הקודש בהקימם כנסיות ומנזרים סביב המקומות הקדושים.כוהני הדת ונזירים עדין דוברים ניב של הלשון הסורית [ארמית] ומשמרים את מורשתה, אך שאר הנוצרים הסיריאנים משתמשים החיי יום יום שלהם בפשה הערבית ומשולבים האופן מלא באוכלוסייה הערבית. חלק המסיריאנים – אורתודוקסים, כאחיהם הארמנים, היגרו לארץ הקודש בערבות רדיפתם בתורכיה ובעיראק בעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בשנת 1932 נקנה השטח ובהמשך נבנה המנזר. בשנת 1956 חרב בחלקו המנזר ולאחר נשדד ונעזב.

המנזר הקופטי על שם יוחנן המטביל – הנוצרים הקופטים מכונים כך על שם שפתם העתיקה, ומהווים הקבוצה הנוצרים הגדולה ביותר במזרח התיכון, מרביתם חיים עד היום במצרים. כיום, הקופטים דוברים ערבית אך משמרים בתפילותיהם את זכר הקופטית, לשונם המקורית. בעבר שימשה העיר אלכסנדריה שבמצרים כמרכז דתי חשוב עבור הקופטים, ומעמדה כאחד המרכזים הבולטים של המזרח הנוצרי תקף עד היום. על פי המסורת הביא השליח מרקוס את בשורת הנצרות למצרים במאה הראשונה. אנטוניוס הקדוש, אבי הנזורה, יסד על פי המסורת מרכז נזירי במדבריות במצרים. הנצרות הקופטית הושפעה בראשיתה מהתנועה הנזירית ולפיכך מאפיינים אותה חיי פשטות, ענווה והכנעה. הכנסייה הקופטית הושפעה גם מחוויית הרדיפה הממושכת של הרומאים בשלוש מאות השנים הראשונות לקיומה. המנזר הוקם בשנות ה-40 בהשתדלותו של הארכיבישוף אנבה יעקובוס. במתחם שני מבנים ללא כנסייה, במבנה העיקרי חדרים אחדים, בעבר היה במקום מזבח נייד ששימש לטקסים דתיים. המבנה השני משמש כמחסן. לא רחוק מהקפלה מצויים קברים של צליינים קופטים. בשנים האחרונות המבנה נטוש.

הקפלה הפרנציסקנית – המסדר הפרנציסקני [שומרי ארץ הקודדש] – הנזירים הפרנציסקנים החיים בדרכו הרוחנית של פרנציסקוס, קדוש מאסיזי שמגיעה לארץ הקודש בזמן מסעי הצלב. המסר מקיים נוכחות רצופה בארץ הקודש משנת 1333. צו אפיפיורי משנת 1342 הקנה להם את הסמכות לשמור על ארץ הקודש מטעם הכנסייה הקתולית. לפיכך מכונה המסדר המקומי "קוסטודיה די טרה סנטה" – "משמרת ארץ הקודש". עד המאה ה-19 שימש המסדר הפרנציסקני נציגות קתולית יחידה בארץ הקודש. הקמת הפטריארכיה הלטינית בשנת 1847 יצרה מתחים בינה לבין המסדר הפרנציסקני, שייצג עד אז את הכנסייה הלטינית. הפטריארך הלטיני אחראי אמנם על קהילתו הלטינית, אולם ראש המסדר הפרנציסקני, קוסטוס [שומר] של ארץ הקודש, מחזיק בידיו את הזכויות במקומות הקדושים. בשנת 1933 הוקמה במקום קפלה ואחר כך הוקמה גם כנסייה במקום. לאחר רעידת האדמה בשנת 1955 נהרסו שתיהן, ובשנת 1956 הוקמה במקום קפלה בצורת מתומן עם מזבח מוקף מושבים. הקפלה הייתה פעילה בעבר בעיקר בחגים ושימשה גם כבית הארחה.