יום אחד התעוררה החברה האנושית למציאות אחרת, תחילה נעשה פוליטיקלי קורקט לומר שאיננו רוצים זרים. נהיה בסדר לסגור בפניהם את הגבול ולהשיב אותם למקום שממנו באו. אחר כך הוכנסו אנשים לחדרים צרים, לפעמים בניגוד לרצונם, והורחקו מהחברה. בשלב הבא התבקשנו להפסיק ללחוץ ידיים, להפסיק להתנשק ולהתחבק, להפסיק לבקר את ההורים המבוגרים שלנו, להפסיק לערוך אירועים חברתיים ותרבותיים.
כל תקנה כזאת חותרת תחת האינסטינקטים החברתיים שלנו, ובכל זאת מתקבלת מיד כצו השעה. תרחישים שלא יכולנו לדמיין בעבר הפכו למציאות.

"הקורונה חומסת בהדרגה מהחברה האנושית כמעט כל מה שכרוך בלהיות
אנושי. כנראה, הולכים אל הלא נודע - על החיים בצל אי ודאות.
למרות שמרבית האנשים לא אוהבים את הרעיון של אי ודאות, היא חלק בלתי נפרד מהחיים. מה צריך לעשות כדי להתמודד איתה.
קצת אור בצל נגיף הקורונה
זהו. נכנסו לשגרת חיים חדשה. הקורונה חומסת בהדרגה כמעט כל מה שכרוך בלהיות אנושי. מבצרת אותנו מכל כיוון אפשרי, עד לסגירת בית הקפה האהוב עלינו בפינת הרחוב. אבל לצד ההגבלות החדשות שעלינו להישמע ולציית להן בלי הרהור, יש פעולות נוספות שעלינו לבצע, בראש ובלב.

מגמת הבידוד שנכפית עלינו מצד הרשויות נועדה להגן עלינו ולשמור על בריאותנו הגופנית. אך בכוח החציצה גם לשמש תנאי סביבה חדשים לרפא אותנו מבפנים, כיחידים וכחברה. והם כבר תלויים בנו.
ראשית, חשוב להבהיר שאין המרחק הפיזי צריך להטריד אותנו. הוא משמש סמן ימני למשבר החמור ביותר, השבר האנושי. הריחוק חושף את מצבנו האמיתי, משקף את היותנו מרוחקים פנימית זה מזה. מבודדים שגרתיים.
וכאן בדיוק נקודת המפנה. הריחוק החיצוני מחייב קירוב פנימי.

התקופה הנוכחית בה מתמודדים עם נגיף הקורונה הנה חסרת תקדים בכלל בעולם. מדובר על אויב שלא נראה, לא יודעים איך להתמודד עימו תרופתית, היכן הוא יתקוף היום/מחר ועוד מספר שבועות או חודשים, מי מועד יותר/פחות לחלות בקורונה ועוד. חוסר וודאות וידע, ללא ספק משפיעים על רמת הלחץ הנפשי והפיזי של האדם מקשים על ההתמודדות.