כול בוקר אני יוצא לדווש, בינתיים רק עובר בכל השבילים, מסביב לבית אוסף רגשות, תחושות, תמונות מטושטשות רחוק, אחרי הים.

איפה עוד לא הייתי, מאז משבר הקורונה, איך אני רואה מה שקורה סביבי, כמו שאף פעם לא ראיתי, שעוד לא זיהיתי.

איך אני אוסף מול כולם, פיסת שמיים, ככה סתם, כי העולם מונח אצלי על כף היד, אני לומד ללטף את כל מה שכואב.

פתאום אני נזכר שאני מדווש לבד, בחללים האדישים של הלב אני נמשכת אל האש, לכל מה שבפנים לוחש, לצאת ושוב לבעור
לוקחת זמן להסתדר, להתחבר, להתבגר, לנסוע, אבל גם לחזור.

ואני נע, וזז בשבילים שמתגלים לי בנשמה, כמו שאף פעם עוד לא זזתי, כמו שעוד לא העזתי. איך אני פתאום כל כך שלם לראות את העולם מונח אצלי על כף היד עוצר נשימה.

לאורך השבילים מטוסים חוצים שמיים עמוסים, כמוני מנסים, למצוא שבילים, שאף אחד עוד לא היה בם.

רק לרגע של תהילה שיגמר בעוד שניה, ועם אור שחר ראשון אור השמש ממצמצת בשמים, אולי כבר נרד מהסיבוב הזה, כל מה שרציתי בסוף נמצא כאן.