אלו ימים מתוחים, רכבת הרים, בין הקורונה לבין המצב הפוליטי, רגע אחד כולם חושבים ובטוחים שמחר תהיה ממשלה.

מערכת הבחירות הזאת היא תשע בסולם ריכטר במטה הלכלוכים, הגיע שמנהיגי הציבור, והממשלה שמכהנת תכבד את אזרחיה.
מאז ילדותי הוריי חינכו אותי לאהבת המולדת ולכבד את כול אזרחיה, נולדתי בחיפה, גרתי בירושלים, והיום חי בתל אביב מחובר לעם, מטייל בכול רחבי הארץ, ניפגש עם ערבים, דרוזים, נוצרים, דתיים, וחרדים, חרה לי מאוד לאן הידרדרנו, השינאה רובצת בנו, יחסי המדינה והרוב היהודי עם החברה הערבית בישראל נוגעים ישירות לביטחון הלאומי, במובנו הרחב והעמוק של המושג, על כן הם מחייבים מדיניות עקבית ואחראית של הממשלה, בהתבסס על האינטרסים של המדינה וכלל אזרחיה.

החילונים לא רוצים לגור עם החרדים, הנוצרים לא רוצים לגור עם המוסלמים, הערבים לא רוצים לגור עם היהודים והימנים נגד השמאלנים. כנראה זו היא פרצופה האמיתי של המדינה.

ישראל היא חברה מרובת קבוצות, מרובת מתחים, מרובת זהויות, מדינה שהלכידות החברתית היא אבן הכרחית בבניינה ובשרידותה, ועם זאת יש בה לא מעט קהילות המבקשות להבנות את זהותן ללא התערבות של כלל החברה, החרדים רוצים להיות חרדים בלי הפרעה, החילונים רוצים להיות חילונים בלי הפרעה.

מה רוצים הישראלים, לכידות או היפרדות לקהילות? הם רוצים, כמובן, גם וגם, לא רוצים לחיות בשכונות מעורבות של יהודים וערבים. הנושא הלאומי קובע רצון במגורים נפרדים. וכמוהו גם המאפיינים הדתיים של קבוצות שונות. זה בולט במיוחד במקרה של נוצרים ומוסלמים בישראל, שממש לא רוצים לחיות ביחד. עד כדי כך, שבמדגם לא עלה אפילו ישראלי ־ נוצרי אחד שאמר שהוא בעד שכונות משותפות למוסלמים ולנוצרים (מקרב המוסלמים כעשירית סבורים שדי וכדאי או “מאוד כדאי” שמוסלמים ונוצרים ערבים יחיו בשכונות מעורבות).

ואומנם, בקרב היהודים הרצון בהפרדה חד פחות. בכל זאת, כולם יהודים, ומצד שני, גם כשמדובר בהם, האלמנט הדתי הוא אלמנט מפריד, לא מאחד. כמעט מחצית ממי שמגדירים את עצמם “חילונים לחלוטין” – כשליש מכלל היהודים – לא חושבים שכדאי שחילונים ודתיים יגורו בשכונות מעורבות, אחוז גבוה עוד יותר מהם, 53%, לא חושבים שכדאי שחילונים וחרדים יגורו בשכונות מעורבות.
נראה כי המדיניות שננקטת במהלך השנים אינה משקפת צורך זה באופן הנדרש, אמנם, עם השנים גברה המודעות של ממשלות ישראל לצורך לצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים העמוקים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, אולם בפועל לא יושמו רוב ההמלצות של 'ועדת אור' הממלכתית, שהוקמה בעקבות אירועי הדמים באוקטובר 2000 - התמונה הכוללת של חוסר שוויון קיצוני השתנתה רק במעט. ביחסים בין יהודים לערבים חלה הידרדרות: בצד הרחבת היקף ההשתלבות התעסוקתית של ערבים במשק הישראלי, התחזקו בקרב שתי החברות זרמים לאומניים ודתיים קיצוניים, הפועלים להעמקת השסע ביניהן. כך נעשה החזון של 'ועדת אור' ל"קיום יחדיו מתוך כבוד הדדי" קשה יותר למימוש. בכירים בהנהגת המדינה השמיעו מעת לעת הצהרות פוגעניות הניתנות לפירוש כהסתה נגד האזרחים הערבים, ומנהיגי ציבור ערבים נשאו מסרים חריפים שתרמו להלהטת הרוחות נגד המדינה ולהצגתה כאויב.

ההסתכלות אל העבר מחדדת עוד יותר את תחושת היעדר כיוון אסטרטגי, תחושה של היעדר דרך, המכרסמת בתודעת השליטה שלנו בגורלנו.

הדאגה לעתידנו נובעת מן החשש שהסכסוכים הפנימיים והקרע הפנימי יגברו על הצורך באחדות, אני המאמין שמדינת ישראל היא מדינה יהודית במובן העמוק של המושג ,אופייה הדמוקרטי, המילה "דמוקרטיה" אינה כתובה במפורש בהכרזה, אך אופייה הדמוקרטי של המדינה נרמז בעקיפין ממילות ההכרזה, שכתב דויד בן גוריון:

המדינה תהיה מושתתת על יסוד החירות ותקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה.

מקווה שתקום ממשלה שתאחד את העם, ואת כול אזרחיה, תבלום את השינאה, לפני שנאחר ונאבד את כול מה שבנינו - ההיסטוריה תשפות את מנהיגינו ואותנו כעם.

פיירו