בימים הסוערים אלה, הפניקה וחוסר הודאות בעקבות הקורונה מקשים על החברה הישראלית, להיות מצונן בימים של קורונה, ההרגשה היא תחושות קשות של הדרה מצד החברה. כאשר משהוא מתעטש, אף אחד כבר לא אומר לו לבריאות, במקום זה הוא מקבל מבטי פחד ותיעוב מלווים בהערה מרושעת שבעקבותיה בהתרחקות פיזית ככל שהמרחב מאפשר: ברחוב, בזמן חצית כביש, במסעדה, כאשר מבקשים חשבון, באוטובוס כאשר מקנח אף אנשים עוברים מקום, כאשר מצטרד במונית הנהג פותח חלון, כאשר נושמים במעלית אנשים מפנים פרצופם אל הקיר. רק לא לראות את המשתעל, לא לחלוק אתו אוויר, וכולם כועסים עליו: מה אתה עושה? למה אתה עושה את זה פה? אתה לא מתבייש? כל אחד נהיה אפידמיולוג פלילי: מאיפה באת? חזרת מחו"ל? היית בסין? תראה דרכון. מכיר מישהו שחזר מאיראן? אנשים שולפים בטלפון את המסלול שעשו התיירים מדרום קוריאה בישראל ומשווים תאריכים מול כתבות שלי ב"גלובס": אתה בטוח שלא שהית במלון לאונרדו נגב בבאר שבע ב-12 בפברואר? יש לך הוכחות שלא היית שם? כי העדויות מראות שבאותו היום היית בכתבה בדרום. אל תתעטש עליי! תתרחק ממני! אכן קשה מאוד להיות מצונן בימים אלה של קורונה, אני אומנם לא בבידוד כמו אותם יותר מ-100,00 ישראלים, לבי איתם שיהיו בריאים, אבל לפעמים הבידוד הקשה באמת הוא בידוד בחברה, להרגיש את הריחוק ואת הטינה, להיות מוקצה. להרגיש שנוא, מאיים, זר, נשא של וירוס. אני בטוח שיש עוד רבים כמוני, ישראליות וישראלים טובים, חוטבי עצים ומשלמות מיסים, שבסך הכול עשו אפצ'י בציבור, ומצאו את עצמם באותו מצב נידונים בפני בית דין השדה של ההמון המבוהל. בשם כולנו, אני פונה אל הלב החם שלכם: שימו את עצמכם במקומם, או במילותיו של ישו: מי שלא עשה מעולם אפצ'י בציבור, שישליך בי את האבן הראשונה. סיפור רכיבת הבוקר חזרתי שוב הביתה עליז ושמח, עם עוד רכיבה מאתגרת, במזג אוויר חורפי, קריר ונעים. • זמן דיווש האופניים כולל (3:50) שלוש שעות, וחמישים דקות בלבד. • הוספת מספר קילומטרים נוספים לרפרטואר: 49:03 ק"מ. • טיפוס מצטבר: 250 מטר. חברים יקרים, סוף שבוע מקסים, חמים, ויבש - שבת שלום נתראה בשבילים, פיירו קישור מצורף לגלריה: