בגדול רוכבים צריכים להשקיע באימונים בעליות לפחות את אותו הזמן שהם משקיעים במישור", זה נכון שיש אנשים שיותר בנויים לטיפוס מאשר אחרים, אבל בסופו של דבר מה שהכי חשוב כדי לטפס טוב יותר זה להתאמן כמה שיותר.

התרגול יעשה בדרך כלל לבד, כי בעליות קשות, לא קל למצוא פרטנרים שירכבו בדיוק בקצב שלכם, כל אחד שקוע בעצמו, וכך זה גם אמור להיות. אבל מה שהכי חשוב להשיג באימונים האלו זה את ההבנה של היכולת. כלומר, לדעת מהו טווח הדופק שבו אפשר להחזיק זמן בטיפוס קשה ולהשתמש בו בהמשך לכל אימוני העליות.

כדאי מאוד שנקבל נתונים, לפחות כמו דופק, כדי לצלוח את העלייה כמו שצריך
לא להיות עם איזשהו מד על האופניים זה משהו שיכול להקשות, כי צריך המון ניסיון עם הגוף. רוכבים מיומנים שכבר התרגלו למדי דופק ומדי וואטים כבר יודעים להרגיש את המדדים, אבל עבור רוכבים זה כמעט חובה להיעזר בכלי עזר והכי זול זה מד דופק . הדופק אמנם מושפע מעוד כמה גורמים אחרים אבל זה יותר טוב מכלום.
באימונים צריך למצוא את טווח הדופק המתאים שאפשר להיות בו בעלייה קשה.

מנח הגוף
זה ברור שלא נוח לנו, הדופק עולה, וכשאנחנו רוכבים במישור תמיד אפשר להפסיק לדווש ולהוריד את הדופק, אבל באמצע עלייה זו לא אופציה ולכן צריך לחפש דרכים אחרות לחסוך אנרגיה. אחת מהם היא לנסות ולשמור כמה שיותר על פלג גוף עליון משוחרר ולא לאחוז חזק מדי עם הידיים. "כשפלג הגוף העליון יהיה במנוחה זה יוריד דופק וייקח פחות חמצן מהשרירים ולכן יש הרבה שממליצים להניח ידיים על הבאר ולשמור על פלג גוף עליון משוחרר, מצד שני אם תהיה רוח פנים זה יקשה, כך שהטיפ הזה הוא בערבון מוגבל.

כרוכב וותיק אני תמיד מאתגר את עצמי, לומד מאחרים, מקשיב לגוף, ומודע גם שאיננו צעיר יותר, מודע גם לשינוים של גיל ההתבגרות – אני כבר בן 68.

משתדל גם להגיע להרי ירושלים, לדווש בעליות ולשמור על הכושר, אך כחובב עליות בהרים, ומאז המעבר שלי לתל אביב, אני רוכב יותר רכיבות מישור.