לאחר יומיים של עצב, עם החברים, מה אומר ומה אגיד, הזמן עושה את שלו, והוא מזור לכל שכואב.

אם לאלוהים לקח שישה ימים, לברוא את כל מי שיש כאן, מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכול, כי הכול קורה ממילא בתחושה כזו שכל דבר בא במקומו.

כולנו מכירים את המשפט "הזמן עושה את שלו " או "עם הזמן, הדברים נראים אחרת" .

גם כשנקטפים כל הפרחים, גם כשאנשים כאן עוד בוכים, גם כשנגמרות כל הדרכים, החיים האלה ממשיכים.

החיים האלה, הפכים כאלה, איך הם מחשיכים, והלאה ממשיכים, החיים האלה, הפכים כאלה, משחור לתכלת.

גם אם לא רוצים אז שוכחים, וכשרוצים לנוח לא נחים, כשהכול סגור כבר יש פתחים החיים האלה ממשיכים.

פשוט לתת להם להיות, זה לא אומר שעלינו להפוך לפאסיביים או אפאטיים, להפך! לשחרר זה להרפות את הצורך שלנו לשלוט בדברים שהם מחוץ לשליטתנו ולתעל את האנרגיה לטיפוח ועיצוב הדברים שהם כן בשליטתנו - המחשבות שלנו.

לעולם לא יהיה זמן בחיינו בו נשלוט בהכול, חשוב להבין זאת, הניסיון "לשלוט במצב" ולעשות את הדברים "כמו שצריך, מבלי לשים לב, דווקא במקומות בהם אנו מנסים לאחוז בשליטה בכוח, אנו מאבדים אותה לעולם, רק כאשר נהיה מסוגלים להרפות מהתוצאה ולהבין שגם אם הדברים שרצינו לא התממשו בדרך שתכננו, נוכל להתחיל מחדש מבלי תוויות של כעס, כשלון, פחד ואובדן.

קשה להתקדם קדימה כשהלב נושא מטען כבד של עבר, האגרופים הקפוצים שנאחזים במצבים, בתחושות ובאנשים שכבר לא משרתים אותנו, משאירים מעט מאוד מקום לקבלה של דברים חדשים.

כה שמח להמשיך, ולהתחיל עוד בוקר מחדש בחיק הטבע, כה שמח להרגיש, כמה אהבה יש עוד לגלות, והאתגרים בדרך הן כה רבות, מלאכים שמתגלים מתוך האנשים.

לפעמים אני נזכר איך היינו כל השנים, לפעמים המחשבות באות ולא עוזבות אותי, מרגיש כבר איך הזמן את הריפוי מביא ושמח על הבחירה שבידי, ועל כל מה שהאל מביא.