ירושלים
בין ההרים המוריקים של הרי ירושלים מסתתרים שלל מסלולי טיול יומיים, מקטעים משביל ישראל, מקומות לקמפינג, מעיינות תכולים ולא מעט מקומות מיוחדים לכל המשפחה.
וכמובן שאי אפשר לוותר על יום טיול בירושלים – לטייל בין סמטאות נחלאות והעיר העתיקה ולהתפעל מחומותיה, לנשנש משהו בשוק מחנה יהודה, לעבור במרכז העיר ופשוט לספוג את האווירה המיוחדת שנוצרת בטיול בירושלים ובסביבתה.

הכרזת ירושלים כבירת ישראל הייתה בנאום של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת ביום 13 בדצמבר 1949 , מיום הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 ועד הכרזת ירושלים כבירת ישראל, לא הייתה למדינת ישראל עיר בירה ובפרק זמן זה הוצעו כמה חלופות. הכרזת ירושלים כבירת ישראל הביאה לקביעת מעמדה החוקי של ירושלים לפי החוק הישראלי, וחתמה תהליך מתמשך ומורכב. ההכרזה חלה על מערב ירושלים שעם תום קרבות מלחמת העצמאות בחזית ירושלים הייתה בשליטת ישראל, בה בעת שירושלים המזרחית הייתה בשליטה של ירדן עד מלחמת ששת הימים.

ההיסטוריה של העיר ירושלים מקיפה כשבעת אלפי שנות התיישבות, שראשיתן בסביבות 5,000 לפנה"ס, בשלהי תקופת האבן החדשה (נאוליתית קרמית). המתיישבים הראשונים היו ככל הנראה כנענים (יבוסים בלשון המקרא); מן האלף הראשון לפני הספירה העיר הפכה ליישוב ישראלי-יהודי, לבירת ממלכת ישראל המאוחדת ואחר כך לבירת ממלכת יהודה.
מאז החליפה העיר ידיים במשך הדורות, בתור איליה קפיטולינה בתקופה הרומאית, אחר כך כעיר ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכתי, עות'מאנית, עיר תחת מנדט בריטי, בירת ישראל מאז קום המדינה, עיר ירדנית-ישראלית ולאחר מלחמת ששת הימים כעיר שאוחדה תחת שלטון ישראל - כמאמר נשיא המדינה שמעון פרס בנאום לכבוד יום ירושלים:
"אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים, גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית, ירושלים הייתה מעיר למסר, ממקום לתוכן, מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי".


טיילת ארמון הנציב, טיילת נוף משולשת
הנציב העליון לא גר כאן יותר, אבל ליד הארמון שהיה ביתו נמתחת כיום טיילת שאורכה שלושה קילומטרים, היא צופה אל ירושלים העתיקה, ונדמה שכיפת הזהב נמצאת במרחק נגיעה. בעצם, מדובר בשלוש טיילות שחוברו להן יחדיו, שנקראו על שם שלושה אנשים שונים, שרובר, האז וגולדמן, זהו מקום המפגש בין הארץ הנושבת לבין הישימון – בין ירושלים למדבר יהודה.

לפי המסורת היהודית, התצפיות מהמקום החלו כבר בתקופת האבות, עת צפה מכאן אברהם על הר המוריה בדרכו אל מקום העקידה, הטיילת היא מקום רומנטי להפליא, לאורכה פזורים נקודות תצפית וספסלים אבל ברוב שעות היום היא עומדת בשיממונה - העונה המושלמת לביקור בטיילת היא האביב, אז מכסים את השבילים דשאים ירקרקים ורקפות עולות מן הסלע, המקום מואר בלילה, אבל דווקא בשעות החשיכה הוא פחות אטרקטיבי.

בסיור מודרך של המדריך רענן מקרובך היא דרך מצוינת לא רק לדווש, אלא גם לעשות תצפית מלומדת על האזור.
-טיילת האז - טיילת האז היא האירופית מבין שלוש הטיילות ונמתחת לאורך כ-600 מטר. צורתה מחקה את אמת המים הקדומה העוברת מתחתיה ומהמדשאה הגובלת בה אפשר לראות את הקשתות שעליהן בנויה הטיילת, המהוות הד לקשתותיה של אמת המים ומשקל נגד לחומות העיר העתיקה וגגותיה המקומרים. למרגלות הטיילת, על שטח של 40 דונם, משתרע פארק טרוטנר המאוכלס מטעי זיתים וצומח ארץ-ישראלי. הטיילת היא נקודה אידיאלית לתצפית פנורמית על ירושלים וההרים שסביב לה: מדבר יהודה, הר הצופים, הר הזיתים ובמרכז העיר העתיקה. כמעט מכל נקודה בטיילת פונה המבט צפונה. אין כאן הרבה צל ובקיץ היא פחות מומלצת.

טיילת גבריאל שרובר מוליכה משכונת ארמון הנציב לשכונת אבו-טור. אף שהיא המשך של טיילת האז ההדורה, מדובר באנטיתזה שלה. 1,350 המטרים של הטיילת עוברים בצמחייה ים תיכונית, המשתלבת בנוף הטבעי. הטיילת עוברת במקום שבו היה פעם הקו הירוק, ודומה שקו הגבול לא נמחק. גווניה הירוקים של הטיילת ממוקמים על סף השממה המדברית, היא עוקבת אחר הטופוגרפיה הטבעית לאורך מדרון הרכס המתעגל. בניגוד לטיילת האז, שבה שביל אחד ויחיד, טיילת שרובר בנויה כמה מפלסים. השביל המרכזי של הטיילת עובר ליד החומה של מנזר סנט קלייר, זהו גם המקום הקסום ביותר בה.

טיילת גולדמן- טיילת גולדמן צרה, ארוכה וצעירה ולדעת רבים היא היפה בין השלוש. למעשה, כל כולה היא שביל טבע המקיף את ארמון הנציב. השביל הסלול, המוקף אבני גיר ירושלמיות פראיות ומשתלב בחורשת האורנים. ממש בתחילתה של טיילת גולדמן, שאורכה כקילומטר, נמצא אחד מששת הפירים של אמת המים התחתונה, המוקף גדר איתנה. משם מתפתל שביל טבעי למחצה ולאורכו פזורות עמדות לתצפית אל הנוף המדברי. הצמחייה כאן כוללת ברושים, ארזים אורנים, עצי זית, שיחי מורן ואחריותם ובחורף ובאביב מעטרים את הטיילת חרדלים ורקפות.

סיפור עמק הצביים
עמק הצבאים הוא אתר הטבע העירוני הגדול בארץ, והוא תוצר של תכנון בשיתוף קהל.
העמק מקיף שטח בן כ-250 דונם בלב ירושלים, ובו חי, לאורך השנים, עדר בן כ-30 צבאים.
באמצע שנות ה-90, כאשר נסלל כביש בגין, נותק הקשר בין אוכלוסיית הצבאים שבעמק לבין זו שמחוצה לו, דבר שהעלה חששות כבדים לגבי סיכויי ההישרדות של העדר, אולם החששות הללו התבדו, וכחלוף עשרים שנה האוכלוסייה עדיין בריאה.
בריאותה של אוכלוסיית הצבאים מעידה על בריאות המערכת האקולוגית כולה, ובעמק ניתן לפגוש מגוון עצום ומייצג של החי והצומח האופייניים להרי ירושלים.
למידע נוסף על הפארק.

עמק הצביים - היסטוריה:
בתקופת המנדט הבריטי (1917-1948) עוצבו תכניות פיתוח לירושלים. העקרונות שלהן נשמרו ובמשך שנים הייתה, בין השאר, הקפדה על בנייה על רכסי ההרים ושמירה העמקים כשטחים פתוחים היוצרים חגורות ירוקות סביב האזורים הבנויים.

לאחר המצור הוחכר שטח העמק לקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, שנטעו בו מטעי דובדבנים ותפוחים. חוזה החכירה היה תקף עד 1982, אך למעשה הקיבוצים המשיכו לעבד את האדמות עד תחילת שנות התשעים.

בשנות השמונים והתשעים נבנו באזור קניון מלחה (נפתח 1993), הגן הטכנולוגי ואצטדיון טדי (1992). סלילת כביש בגין, שהחלה באמצע שנות ה-90 והסתיימה בשנת 1998, יצרה מחסום בין עמק הצבאים לבין נחל רפאים, וחלק מאוכלוסיית הצבאים (כ-30 צבאים) נכלאה בעמק.

בסוף שנות ה-90 קידמו הקיבוצים תכנית הכוללת 1400 יחידות דיור, משרדים, מתחמי היי-טק, מוסדות ציבור ומכללה. בשנת 2000 החלו עבודות תשתית, עוד לפני קבלת האישורים הדרושים, ותושבי האזור פתחו במחאה שהייתה עצמאית בשלב ראשון. בתמיכת ארגונים סביבתיים וחברתיים התושבים התאגדו לוועד הפעולה למען עמק הצבאים והגישו התנגדויות לתוכנית. בה בעת אורגנו הפגנות, הוגשו עתירות והתנגדויות משפטיות והתקיימו כנסים. בשנת 2002 ועדת המשנה המחוזית לתכנון ובנייה דחתה את תכנית הבנייה של הקיבוצים.

גורמי נדלן שונים המשיכו לקדם תכניות בנייה בעמק. ועד הפעולה התארגן ובחורף 2003 הכין תכנית משל עצמו בשיתוף תושבי האזור – תכנית האב לעמק הצבאים. בשנת 2008 הועדה אמצה את תכנית האב והוחל תהליך של תכנון מפורט. לראשונה בארץ, הן תכנית האב והן התכנון המפורט, נוצרו בשיתוף עם הציבור ובהתאם לצרכי הציבור ורצונותיו.

בשנים 2010-2012 נמשך מאבק משפטי על עתידו של העמק, ובמקביל חלה התדרדרות במצב העדר כתוצאה משחרור של כלבי ציד בשטח על ידי מתגדי הקמת הפארק.
העמק נסגר למבקרים בשנת 2013. בוצעו עבודות גידור על מנת לשמור על עדר הצבאים, הוכשרה חניה לכמה עשרות מכוניות, הוקם מבנה כניסה והוקמה מערכת המים הכוללת ארבע בריכות בגדלים שונים ואגמון המשתרע על כ-30 דונם המושך מגוון עופות מים נודדים - במרץ 2015 הסתיים שלב א של הפיתוח והעמק נפתח לקהל הרחב.

כיום חיים בפארק 23 צבאים, ואוכלוסייתם עולה בכל שנה, ומגיעים אליו מאות מבקרים ביום.

הצבי הארץ-ישראלי
המין הנפוץ משלושת מיני הצבאים בישראל. בעבר היה נפוץ באגן המזרחי של הים התיכון וכיום מצוי בישראל בלבד. משקלו של הזכר כ-25 ק''ג ומשקל הנקבה כ-18 ק''ג. הצבי מוזכר במקורות פעמים רבות, והוא סמל לכוח, למהירות וליופי.

לצבי חושי ראיה, שמיעה וריח מפותחים במיוחד. הצבאים חיים בעדרים, עם נחלות מוגדרות. בראש כל עדר עומד זכר, השומר בקנאות על נחלתו ומנהיג נקבות, הנהנות מחסותו. הנחל והצומח בה משמשים בה משמשים לעדר כמקור מזון, מסתור ורבייה.

היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל
"יצאנו לדרך לפני 12 שנה עם שלושה עקרונות: מבנה מרשים וייחודי עם אלמנטים שטרם נראו כמותם בארץ ובעולם, אזכור שמות כל הנופלים במקום אחד ונר זיכרון שידלוק ליד כל שם", אומרת איילת זינגר, מנהל פרויקט היכל הזיכרון החדש בהר הרצל מטעם אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון. בסיור שהתקיים עמה לצד אדריכלי היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל היה אפשר להיחשף לכל חלקי האתר כשהוא ריק מפועלים ומפוליטיקאים.
ראשיתו של הפרויקט ב–2005. משרד הביטחון ערך מכרז סגור ובחר באדריכלים איתן קימל ומיכל קימל־אשכולות לתכנן אותו. אליהם הצטרפו האדריכלים לירן צ'צ'יק וניצן קלוש, אז בוגרים טריים. בניית הפרויקט החלה בפועל לפני כשנתיים וחצי לאחר תקופת תכנון ארוכה. תקציבו הסופי של הפרויקט הוא 89 מיליון שקלים, 14 מיליון מהם הושקעו בתכנים ובמולטימדיה. ההיכל המרשים מוכיח כי גם בישראל אפשר לבנות מבני ציבור ראויים.
כבר ב–1950 קידמה המשוררת והסופרת אנדה עמיר־פינקרפלד היכל זיכרון שיתכנן אחיה האדריכל יעקב פינקרפלד. היא אף נפגשה עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון כדי לדון בכך. הרעיון נגנז ב–1955. בשנות ה–90 עלתה הצעה להקים אנדרטה ממלכתית בהר איתן. גם היא נגנזה. לאחר מכן הוחלט להקים את ההיכל בהר הרצל. לרשות המתכננים עמד מגרש תלול ששטחו 2.5 דונם בלבד, שבו היו צריכים "להכניס" היכל שיכיל יותר מ–23 אלף שמות, לתכנן מקום שיאפשר את הרחבת הרשימה בהמשך וליצור מקום לטקסים ולהתארגנות.
ברחבי העולם יש כמה אנדרטאות שבהן מונצחים הנופלים באמצעות שמות. למשל אנדרטת מלחמת וייטנאם בוושינגטון הבירה שבה 58,307 שמות ואנדרטת המלחמה של אוסטרליה בקנברה שבה מונצחים 102 אלף שמות. אלא שבאנדרטאות אלו מדובר ברשימה צפופה. במקרה של היכל הזיכרון הלאומי כל חייל מונצח באמצעות לבנה שעליה חקוקים שמו של החייל ומועד נפילתו הלועזי והעברי. זינגר מדגישה כי כל חייל מוצג ללא דרגתו ומקום נפילתו. הגובה שבו מונחות לבנות הזיכרון נובע מהרצון לאפשר מגע וקשר עין עם האבן.