נקודות לציון
בקעות – ישוב המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי. הגרעין עלה ביוני 1972 ובתחילת דרכו ניתן לו השם "בוקע" השם מציין את המבנה הטופוגרפי של האזור. היישוב נמצא בחלק הצפוני של עמק "בוקיעה". הקמת היישוב הייתה המשך המגמה לקיים את רצף ההתיישבותי שיחצוץ בין היישוב הערבי ונהר הירדן. לאחר שנה מיום הקמתו הצטרפו למושב משפחות נוספות. בתחילה התנהל כמושב שיתופי ורק בשנת 1975 שונתה צורת ההתנהלות והיישוב הפך למושב עובדים. משנת 1990 שוב שונתה דרך ההתנהלות של המושב, ותרמה לכך ההחלטה לתת לתושבים עצמאות כלכלית וניהול המשק באופן עצמאי.
משואה –מושב שיתופי השייך לארגון יישובי העובד הציוני ונמצא בתחום מועצה אזורית בקעת הירדן. המושב עלה לקרקע בינואר 1970 כהיאחזות נח"ל שאויש בידי גרעין תדי. המקום אזרח במאי 1974 והפך למושב. שמו של המושב ניתן לו על שם המשואות שהיו מדליקים בימי בית שני לציון ראש חודש ומועדים. המושב נמצא למרגלות הר הסרטבה אחד מההרים שעליהם הדליקו את המשואות.
ראס אם אל-חרובה – פסגה גבוהה ברכס ההרים (נ"ג 211)שממנה נשקף נוף עוצר נשימה, בעיקר לכיוון מערב לעבר בקעת תרצה. רכס ההרים עצמו מתנשא לגובה של 400 מטר מעל עמק תרצה ובקעת הירדן. הרכס מהווה הר מישאר בקער גיאולוגי, הבנוי סלעי גיר וקירטון צעירים. על הרכס צמחייה האופיינית למדבר שומרון, רותם מדברי, שיזף השיח, חלביב רותמי, מציץ סורי, זיפנוצה, מרווה מצרית, שלהבית קצרת-שיניים ועוד. ראוי לציין גיאטיפ אנדמי כיקינטונית מעורקת הפורח רק באזור זה בחודש פברואר.
דרך מבוא השמש [עמק תרצה] – בבקעה זו עברה הדרך הקדומה בעת העתיקה. דרך רוחבית שחצתה את כל שדרת ההר הבקעה נוצרה כתוצאה משברים גיאולוגים שמשני צדדיה התרוממו רכסים גבוהים. רכס הר כביר מדרום ורכס הר טמון מצפון. כתוצאה משברים גיאולוגים אלה נוצר למעשה פרצה בין לב הר השומרון לבין ביקעת הירדן. פרצה נוחה למעבר. בבקעה זרם נחל איתן באין מפריע כאשר בשנות ה-80 של המאה הקודמת המים הוסטו לעשרות אמות מים ותעלות לשם השקיית השטחים החקלאים, מה שהפך את עמק תרצה לעמק פורה מאוד. האירוע המכונן ביותר הקשור בעמק תרצה הינו ללא ספק כניסתם של בני ישראל לארץ. ספר דברים הוא הספר החמישי שבין חמשת חומשי התורה. הספר הוא צוואות של משה שנאמרו עם הכניסה לארץ. צוואות אלה מתייחסות למאורעות שונים מתקופת הנדודים במדבר וכולל קבצי חוק. בספר דברים אנו מוצאים בפעם הראשונה את השם: "דרך מבוא השמש". האם מדובר על מקום? ציון דרך? במקרא כמו בכל המזרח הקדום רווחה האמונה בכוחה של המילה וביחוד המילה של הברכה והקללה. בפרשת ראה מסופר שבני ישראל מצויים לקיים טקס של "נתינת" ברכה וקללה. לא מצוין אילו ברכות ואילו קללות. מתיאור הטקס מופיע בספר דברים ובספר יהושע אנו למדים שהיה זה טקס דרמטי, יש הגורסים שהיה זה טקס מכונן בעם ישראל ומשווים אותו למעמד הר סיני. אלה אגב שני הטקסים היחידים שבהם לוקח חלק כל העם ללא יוצא מהכלל. תכליות של הטקס היה לדרבן את עם ישראל לשמור לעשות את כל החוקים והמשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום [דברים ל"ב]. הכתוב מבהיר שאת הטקס יש לקיים עם ההגעה לארץ, ככתוב: "...והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה..."[דברים כ"ט]. מטרת הטקס לקיים את הברית של עם ישראל עם ה'. בנוסף יש תיאור מדויק היכן יש לקיים את אותו טקס, ככתוב:. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִּים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל: ל הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה..."[דברים]. המילה "אחרי" במקרא פירושה "ממערב" ואם הר גריזים והר עיבל נמצאים ממערב לדרך זו, סימן ש"דרך מבוא השמש" היא הדרך הראשית שעברה בנחל תרצה. המושג "מבוא השמש" הוא מציין מקום שבו השמש שוקעת, כלומר מערב. דרך זו לא רק שימשה כדרך מעבר לתוך הארץ אלא גם כבסיס התיישבותי הראשון. במסגרת סקרי הר מנשה של פרופסור אדם זרטל ז"ל נתגלו לאורך הדרך ובעמקים שמצפון לה עשרות אתרים מראשית תקופת ההתנחלות [ברזל1]. אם זו הייתה הדרך הראשית סביר להניח שזו הדרך שבה הלכו אברהם אבינו, ככתוב:"...וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ..."[בראשית י"ב]. וכן יעקב משובו מחרן, ככתוב:"...ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר:..." [בראשית ל"ג]. דרך מבוא השמש זו אותה דרך עתיקה היא עולה בשיפוע מתון עד "עינות בידאן" ןמשם בעליה חדה עד לעיר שכם. בפאתי העיר של שכם העתיקה התחברה אותה דרך אל "דרך האבות" ומימנה ניתן היה להגיע לבית אל ולירושלים.
עמק תרצה מכונה גם "עמק המוות" שעה שאלפי שנים מאוחר יותר דרך עמק זה נסוג הצבא התורכי מארץ ישראל. עמק תרצה היה המוצא האחרון שנותר לחיילי הארמיות העותמאניות, בתאריך 21 בספטמבר 1918 הפכה הדרך למלכודת מות בקרב שבו נחל הצבא העות'מאני את אחד ההפסדים הקשים ביותר מול האימפריה הבריטית. חיל האוויר הבריטי הפציץ ללא הפסק את העות'מאנים הבורחים והשמיד שיירות שלמות שנותרו בעמק. לפי האמדן היו כ- 7000 חיילים עות'מאנים בעמק ורק שליש מהם נותרו בחיים.