עוד שבת הגיע, כהרגלי מתעורר לי בארבע בבוקר, מתכונן לצאת לעוד רכיבה בחייק הטבע לאורכו של נחל הירקון - הפעם נפגשתי עם רונן שפירא בגשר המכביה. השמש עדיין לא זרחה, מוסתרת בין העננים, אכן הסתיו בפתח, קררי בשעות הבוקר המוקדמות, וככול שמדוושים יותר, השעון מתקתק לו, הנה חלפה עוד שעה לרכיבה, השמש זורחת לה מבין העננים. אני מתחיל לדמיין לי בכל זאת – בחזה יש שקט ותוכנית פעולה שלא דורשת הרבה מחשבה, רק לתת לאופניים להתגלגל. ברגע שהגלגל מתקרב לשביל חצץ, וחול תובעני, המבט מחפש את ההמשך.. ארבעה חמישה מטרים קדימה. יודע שהגוף יטמיע באופן קסום את המידע שהעיניים רושמות על קליפת המוח, ויעבדו את הנתונים בהתאם. השעה 7:00 בבוקר, הקצב הוא מהיר, אנחנו כבר בנמל תל אביב, השמש קופחת לה לאורך טיילת חוף הים, ואנו בשלנו ממשכים להתגלגל, האצבע המורה מתרחקת מהברקס, בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי שנחשב בהיגיון, דווקא מול המכשול הזה שכולל רוכבים, הולכים, ורצים שמצטופפות להן ביחד על שביל הרכיבה – אנו משחררים את הברקסים, מחזיקים בעיניים את היעד הבא ונותנים לאופניים להתגלגל. הקסם אכן מתרחש, שוב ושוב הגלגל 'מגהץ' את המעבר וממשיך הלאה. האופניים שלי הבינו את זה הרבה לפניי: כשהעיניים בחרו לאן ללכת, הגלגלים יתגלגלו לשם בתאום מושלם. כלומר, כל מה שעוד צריך – זה לשחרר את הברקס הקדמי, ולהאמין שיהיה בסדר. ההתחפרות כאן מיותרת ומשבשת את המקצב. "לפעמים סיגר הוא רק סיגר.." פרויד לוחש באישור. תודה רונן על החברותא, ועל המשימה והאתגר של רכיבת הבוקר. התגמול המלא היה לקראת החזרה הביתה, רכיבה מאוד מהנה, מאתגרת, עם עוד כמה קילומטרים נוספים לרפרטואר 63.04 ק"מ, וטיפוס מצטבר של 225 מטר גובה, ברכיבה של ארבע שעות, ושבע עשרי דקות. פייר מצ"ב לינק לגלריה: