החלטת הממשלה על בנייתה של "גדר ביטחון" נפלה בשנת 2002, בזמן כהונתה של ממשלת שרון ועל רקע מציאות ביטחונית קשה. כישלון שיחות קמפ דיוויד וטאבה ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצא שגבתה מחיר דמים כבד בכל הארץ ובירושלים בפרט, האיצו את יישומו של רעיון ההפרדה בין ישראל לפלסטינים באמצעות גדר פיזית, רעיון שנידון כבר בסוף שנות התשעים. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שהתנגד בתחילה להקמתו של חיץ שעשוי להיתפס כגבול, נענה לבסוף ללחץ הציבורי והביא לקביעת תוואי לגדר ולהקמתה. קטע הגדר המקיף את ירושלים באורך של 202 ק"מ, הבנוי לסירוגין כחומת בטון וכגדר רשת, כונה "עוטף ירושלים".

על אף שמטרתה הרשמית של הגדר בכללותה הייתה להוות "מרכיב בלחימה בטרור הפלשתיני מתוך כוונה להקטין את יכולת החדירה של מפגעים משטח הרשות הפלשתינאית לשטח ישראל, השלכותיה הפוליטיות לא נעלמו מידיעת מתכנניה ומבקריה. במסמך שחובר על ידי המועצה לביטחון לאומי, הוגדרה מטרת הגדר כך: "לשפר את אפקטיביות הלחימה בטרור במרחב ירושלים ולשמר את האינטרס הישראלי בו". לפיכך, מלכתחילה חרגה הגדרתה של הגדר סביב ירושלים מעבר לתפקידה הביטחוני המידי. לאור זאת, יש לבחון את תוואי גדר ההפרדה לא רק במונחים ביטחוניים אלא גם לאור כלל המשמעויות וההשלכות הפוליטיות שלו.

הכפר בית איכסא.
בניגוד לכפרים פלסטיניים אחרים באזור, המוקפים בגדר המפרידה בינם לבין ישראל, צדו המזרחי של בית איכסא, הפונה לשכונת רמות, אינו מוקף בשלב בגדר ובין הכפר לשכונה – הנמצאות במרחק של כמה מאות מטרים – מפריד רק וואדי. עם זאת, הכפר מופרד משאר כפרי האזור הסמוכים לו באמצעות גדר אלקטרונית המקיפה אותו מצפון-מערב ומתחברת לגדר ההפרדה. על פי כתבה שפורסמה בשנת 2009 בעיתון 'הארץ' החליטה ממשלת ישראל בשנת 2006 כי הכפר יוותר בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה, זאת בניגוד לתוואי הגדר המקורי לפיו נועד להיוותר בצדה 'הישראלי' של גדר ההפרדה. זאת, על-פי הכתבה, משום שבית איכסא חולש על אזור רמות וכביש 1, ובשל קיומן של אדמות שישראלים רכשו בעבר בשטחים הסמוכים לכפר. חרף זאת, מאז ההחלטה לא הוקמה גדר המפרידה בין בית איכסא לבין ישראל. במקום זאת הוקמה הגדר המקיפה את בית איכסא מכיוון צפון-מערב שהוגדרה על-ידי מערכת הביטחון כ'זמנית'.
החל משנת 2008 החלה ישראל להציב מחסומים ארעיים בפאתי הכפר ובשנת 2010 הוצב מחסום קבע כארבעה קילומטרים מצפון-מערב למרכזו, לכיוון הכפר השכן בידו. מחסום זה חולש על הכניסה היחידה לבית איכסא. מאז, אוסרים כוחות הביטחון על הכניסה לכפר למעט אנשים הרשומים בתעודת הזהות שלהם כתושביו או אנשים שלהם הונפק אישור מיוחד לכך. אישורים אלו מונפקים לאחר תחקיר ביטחוני וניתנים בעיקר לעובדים קבועים בכפר דוגמת מורים ואנשי צוות המרפאה. בנוסף, מנפיקות הרשויות הישראליות היתרים זמניים במה שהן מגדירות כ"מקרים הומניטריים", דוגמת שמחות ואירועי אבלות, אולם גם בהם מוטלות הגבלות על מספר המורשים להיכנס ועל גילם.
במקביל להקמת מחסום הקבע בכניסה לכפר חסמה ישראל בשנת 2010 גם את הדרך המובילה מהכפר לכיוון ירושלים דרך רמות באמצעות שער הסגור באופן קבוע. עקב כך, אלה מתושבי הכפר המחזיקים בתעודות זהות ישראליות נאלצים כיום לנסוע עד רמאללה ומשם למחסום קלנדיה כדי להיכנס לירושלים, דבר המאריך את דרכם לעיר בחצי שעה ואף יותר. בכך נותק הכפר לא רק משאר הגדה אלא גם מירושלים, שהייתה עיר המחוז ההיסטורית של הכפר ומרכז החיים של תושביו. מאז 2010 עזבו את הכפר כחמישים משפחות המחזיקות בתעודות זהות ישראליות בשל הניתוק שנכפה עליהן מהעיר. משפחות אלה, המונות על-פי הערכות המועצה המקומית כשש מאות בני אדם, הממשיכים להחזיק בנכסיהם בכפר, רשומים כתושביו ומגיעים לביקורים במקום.

המחסום שהציב הצבא בכניסה לבית איכסא.
בנוסף, ההגבלות על הגישה לכפר מקשות על עסקים הפועלים בו ועל תושביו לקבל סחורות וציוד. ספקים רבים אינם מורשים להיכנס לכפר ועל כן בעלי העסקים ותושבים נאלצים להגיע למחסום על מנת לקבל סחורה. חלק מהספקים מורשים להיכנס לאחר הליך של תיאום באמצעות מועצת הכפר או הרשות הפלסטינית, אולם גם הם מעוכבים לעיתים לפרקי זמן ממושכים ולעיתים כניסתם נמנעת כליל. גם תושבי הכפר המביאים עמם סחורה שרכשו מחוצה לו מעוכבים לעיתים על אף שלא קיימת מגבלה רשמית על הכנסת סחורות.
הרשויות הישראליות בחרו שלא לבנות את גדר ההפרדה על הקו הירוק באזור זה, אלא לספח דה פקטו את שטח הכפר לירושלים, זאת לצד הרצון למנוע מפלסטינים תושבי הגדה להיכנס למרחב בית איכסא ומשם לתוך ישראל. הדרך שנבחרה, הטלת הגבלות דרקוניות על הגישה לכפר משקפת העדפה טוטאלית של האינטרס הישראלי על פני השמירה על זכויותיהם של התושבים הפלסטינים.
ההגבלות הקיצוניות על הגישה לבית איכסא הפכו אותה למקום מבודד. ניתוק זה פוגע קשות ביכולתם של תושבי הכפר לקיים קשרים חברתיים ומשפחתיים ובגישתם למקומות עבודתם ולשירותים במזרח ירושלים ובחלקים אחרים של הגדה. בנוסף ההגבלות מקשות על הגעתם של עובדים, ספקים ונותני שירותים אל הכפר, דבר הפוגע בניהולו השוטף וביכולתה של המועצה לספק שירותים בסיסיים לתושביו. הגבלות שרירותיות ודרקוניות אלו אינן מאפשרות לתושבי בית איכסא לנהל שגרת חיים סבירה. הן מהוות פגיעה קשה בתושבי כפר שלם.
שער הסגור שהציב הצבא על הכביש מבית איכסא לירושלים, מימין למעלה, הגדר סביב רמות.

נבי סמואל – כפר בכלוב

הכפר נבי סמואל נמצא צפונית-מערבית לירושלים, באחת ממובלעות "מרחב התפר" שנוצרו במקומות בהם חומת ההפרדה אינה עוברת בתוואי הקו הירוק. האזור תחום מצפון על ידי חומת ההפרדה ומדרום על ידי הקו הירוק, כשבתווך ישנם מספר כפרים פלסטיניים ושורת התנחלויות; רמות, גבעון החדשה, גבעון, גבעת זאב ובית חורון, כולן נמצאות מחוץ לשטחה המוניציפלי של ירושלים, כחלק מרצף טריטוריאלי של יישובים ישראליים על אדמה פלסטינית כבושה. בשנת 1995, במסגרת הסכמי אוסלו, האזור כולו נקבע כשטח C, המצוי בשליטה ישראלית מלאה.
הכפר שוכן בפסגת הר המתנשא לגובה 885 מטרים מעל פני הים, סביב מסגד וקבר, המיוחס לשמואל הנביא [יש לציין כי אין הסכמה בקרב החוקרים על מקום קבורתו המדויק].

מפת אזור נבי סמואל (תמונה: "עמק שווה")
עד שנת 1967 חיו בכפר כ- 1000 איש, אך רובם ברחו במלחמת ששת הימים. בשנת 1971 נהרס הכפר על ידי צה"ל ותושביו פונו לשטח סמוך, כיום מתגוררים במקום כ- 250 איש. בשנת 1995 הוכרזו אדמות הכפר, המשתרעות על פני שטח עצום של 3,500 דונם, כגן לאומי, הכפר המקורי נהרס ונהפך לאתר ארכאולוגי, ותושביו נדחקו לגבעה סמוכה. עדויות וממצאים ארכיאולוגים מהתקופה האסלאמית, ששרדו במשך מאות שנים נמחקו במהלך החפירות, ובתל שנותר ניתן לצפות אך ורק בשרידי ההיסטוריה היהודית והנוצרית שקדמו לשכבת היישוב המוסלמית. לפני כחצי שנה הועלמה מהאתר, ללא סיבה מקצועית נאותה, כתובת חצובה בערבית שהעידה על קיומו של יישוב ערבי מוסלמי במקום לפני 200-300 שנה.

המבצר ולמרגלותיו בתי התושבים שנהרסו בחפירה הארכיאולוגית
תושבי הכפר סובלים ממסכת התעללות אכזרית ומשורה של הגבלות חמורות מצד המנהל האזרחי ורשות הגנים והטבע, שתכליתם לייאש אותם ולגרום להם לעזוב את המקום.
הם אינם מורשים להיכנס לירושלים, מאחר ואינם בעלי תעודות זהות כחולות. אולם הם מנותקים גם מהכפרים הפלסטינים הסמוכים משום שחומת ההפרדה וכביש האפרטהייד 436 [עליו מורשים לנסוע רק ישראלים בעלי תעודות זהות כחולות] חוצצים ביניהם.

היסטוריה יהודית ונוצרית
תנאי המחייה במקום קשים במיוחד. בכניסה אל מה שנותר מהכפר נמצא בית מידות, שבו מתגורר משתף פעולה בעל תעודת זהות כחולה. על הבית, המושכר בחלקו למתנחל שמפעיל במקום אולם אירועים, מותקנת אנטנה גדולה של חברת תקשורת המסכנת את בריאות התושבים, אך למי אכפת? מהעבר השני מצוי מגדל המתנשא לגובה כ- 30 מטר, מוקף בחומת בטון, ועליו מותקנות עשרות מצלמות אשר מתעדות את תנועות התושבים 24 שעות ביממה. בהמשך, מבנה חד-קומתי קטן וקרוון מוקפים בגדר, המשמשים כבית הספר היחידי בכפר. לאחרונה הצליחו התושבים לסלול דרך עפר בתחומי הכפר לאחר תקופה ארוכה שנאסר עליהם לעשות כן. התושבים מתגוררים בפחונים ובבתים שנהרסו בחלקם על ידי המנהל האזרחי.

משמאל: ביתו של משתף הפעולה. מימין מגדל עם עשרות מצלמות שמתעדות את התושבים 24/7
מאז שנת 1971 נאסר על התושבים לבנות בשטחי הכפר. זכות הריבוי הטבעי שמורה, ככל הנראה, למתנחלים בלבד. צווי הריסה הוצאו על מרבית המבנים בכפר, כולל הקרוון וגדר בית הספר. רק ביתו יוצא הדופן של מי שמשתף פעולה עם הכיבוש חמק מגורל דומה.
הכניסה אל הכפר מותרת לתושביו בלבד, בהתאם לרשימה שמית הנמצאת בידי המינהל האזרחי. אורחים, בני משפחה ומכרים פלסטינים אינם מורשים להגיע אליו. תושביו, כולל ילדים קטנים, חייבים להציג תעודת זהות מקורית בכל פעם שברצונם להיכנס/לצאת מהכפר. צעירים המבקשים להינשא נאלצים לעזוב את הכפר בגלל איסור הבניה. בנוסף, קוצב המינהל האזרחי את כמויות הסחורות שנכנסות לכפר. לפני זמן לא רב התקבלה תרומה של 400 תרנגולות, אולם הכנסתן לכפר סורבה בתחילה מסיבות ביטחוניות, ולאחר מכן בטענה שמדובר בכמות מסחרית. [על התושבים נאסר להכניס לכפר מצרכים בכמות מסחרית על מנת שלא יתחרו, חלילה, בישובים היהודים שסביבם]. לאחר טרטורים חוזרים וישנים התקבל לבסוף האישור המיוחל וכיום הן מספקות את תצרוכת התושבים. אספקת המים אף היא מאד בעייתית. התושבים רוכשים מים במחיר 25 ₪ לקוב ולאחר טרטורים של הלוך-ושוב ניתן להם היתר להכניס לכפר מכלים שחורים לאגירת מים. והגרוע מכל, אין בכפר שירותי רפואה, לירושלים אסור להם להיכנס, וכך במקרה חירום רפואי, כדי להגיע לבית חולים עליהם לעבור במחסום אל ג'יב, ומשם לנסוע לרמאללה. כמובן שאמבולנס מרמאללה לא יכול להגיע לכפר, כיוון שאינו נכלל ברשימה השמית של מותרי הכניסה לכפר.
אז ממה בעצם מתפרנסים התושבים?
במשך תקופה קצרה הם התפרנסו מרחיצת מכוניות ומדוכנים בהם מכרו תוצרת חקלאית, אך המינהל האזרחי הרס את מתקן הרחצה ואת הדוכנים בטענה שהללו "מבנים" ולכן בנייתם מהווה עבירה על החוק. גם נטיעת עצי זית ועיבוד שטחים חקלאיים לתצרוכת עצמית או למכירה נאסרה עליהם. אפשרות הפרנסה היחידה שהמינהל האזרחי מתיר להם היא עבודה באתר הארכיאולוגי. כלומר, רק אם יהיו שותפים לחפירת בתיהם לשעבר ולהכחדת ההיסטוריה והנרטיב האסלאמי של האזור, יוכלו להמשיך להתקיים על האדמות שנגזלו מהם.
המקרה של נבי סמואל מהווה תקדים משום שזו הפעם הראשונה שהרשויות הישראליות מוחקות כפר קיים בגדה המערבית לצורך הפיכתו לאתר עתיקות. בימים אלה כשמתנהל ויכוח ציבורי בענייני צדק ומוסר, יחס השלטונות כלפי תושבי הכפר נבי סמואל הוא דוגמה אחת מני רבות לרשעות, אטימות, ציניות והיעדר תום לב הכרוכים בכיבוש ובשלילת זכויות אדם מאוכלוסייה אזרחית, הנמשכים מזה כ- 50 שנים.

במנהל האזרחי מזהירים מהונאות נדל"ן על אדמות פלסטינים בגבעת זאב
לדברי גורם במנהל, קיימים גורמים המנצלים את הביקוש לדירות בהתנחלות ומשווקים לציבור החרדי אדמות לא מוסדרות שנרכשו מפלסטינים דרך אנשי קש: "במקרים רבים הזכות לדירה נותרת תיאורטית"

גבעת זאב הוקמה בהחלטת ממשלה בשנת 1983. חלקה על אדמות מדינה, וחלקה על אדמות שנרכשו מפלסטינים. במשך השנים, בשל הקרבה לירושלים, סברו יזמי נדל"ן כי יש לאדמות ביישוב פוטנציאל לרווח יזמי. בעקבות זאת נערכו עשרות רכישות של אדמות באזור, חלקן כשרות, וחלקן, כך לפי פסיקת בית המשפט, לא הוסדרו.
מסיור במקום ניתן לראות אתרי בנייה רבים שנבנים בימים אלו בעשרות פרויקטים שונים. בשנים האחרונות, בשל מצוקת הנדל"ן של הציבור החרדי בירושלים, החלה נהירה חרדית לגבעת זאב, שהתחילה את דרכה כמקום חילוני. לבד מגרעין ותיק במרכז גבעת זאב, היעד המרכזי החדש הוא אזור אגן האיילות. השכונה, ממערב לגבעת זאב, אושרה עוד בשנות ה–90 והחלו בה הליכי בנייה. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הופסקה הבנייה. בתקופת שר הביטחון אהוד ברק ניתנו האישורים מחדש, והשכונה עברה הסבה לטובת הציבור החרדי.
בגבעת זאב קיימת שכונה חרדית, הר שמואל, שהוקמה כעמותה ופשטה רגל. לעמותה מונה מפרק, ועד היום אין בשכונה תשתיות בסיסיות. לדברי הגורם במנהל האזרחי, "קל לעבוד על אנשים בציבור החרדי. אנשים עם עשרה ילדים, לא מנוסים בסחר בדירות, שלחוצים לקנות משהו לילדים ובטוחים באנשים חרדים, מתוך נקודת הנחה שאלו שומרי תורה ומצוות ולא יעקצו אותם. בפועל המציאות האחרת. בפח נופלים פלסטינים וחרדים, ואין טעם להגיש תלונה במשטרה כי תמיד בין היזם לבין העסקה הבעייתית עומד איש קש, והיזם מציג את עצמו כקורבן - "ראש המועצה יוסי אברהמי לא השיב לפניות "הארץ"

חודש זיהום הקרקע בגבעת זאב
כחודשיים לאחר שהמנהל האזרחי הודיע לארגון "ירוק עכשיו" כי עצר את שפיכת הפסולת הבלתי חוקית סמוך לגבעת זאב, נודע לנציגי הארגון כי משאיות חזרו לשפוך פסולת בדרך, שגם היא נסללה שלא כחוק.
במכתב דחוף ששלח עו"ד תומר ישראל מירוק עכשיו למנהל יחידת הפיקוח מרקו בן שבת נאמר כי על פי הממצאים השפיכה מתבצעת לאורכו של מוצא נחל איילון ששפכיו מגיעים עד מרכז הארץ כאשר הזיהום צפוי לזהם את מי התהום עד גוש דן.
בפניה כתב עו"ד ישראל כי "אין צורך להכביר מילים בדבר הנזקים החמורים הנגרמים ממפגע סביבתי זה. הפגיעה החמורה היא באדמה, בצומח ובחי. שיקום השטח הולך ונעשה מורכב ככל שהזיהום מתמשך".
עוד דורש עו"ד ישראל, "לפעול בהקדם להפסקה מידית של סלילת הדרך הלא מאושרת ולהרחבתה, לפעול בהקדם לשם הענשת העבריינים ולפעול לשיקום האזור".
יש לציין כי כבר בחודש נובמבר פנו בארגון ירוק עכשיו והתריעו על המפגע החמור של שפיכת הפסולת וסלילת הציר הבלתי חוקי.
בעקבות הפניה הופסקו העבודות ונחסם הציר לאחר שבמנהל האזרחי חילקו צווי הפסקת עבודה במקום ואף נפתח תיק.