נקודות לציון
בדרום הר חברון אנו מוצאים התיישבות יהודית כבר מימי יהושע. בספר יהושע בפרק טו מוזכרים היישובים כרמל, מעון, זיף, יוטה ועוד. הכפרים הערביים כיום בדרום הר חברון יושבים על אתרים אלה, ומשמרים את שמותיהם עוד מתקופת התנ"ך. בהיותו אזור ספר מרוחק מעין השלטון, שימש אזור זה כמרחב פעולה לבריחתו של דוד המלך מפני שאול. פרקים רבים בספר שמואל א' מתארים את מנוסתו של דוד למדבר זיף, מדבר מעון, ומדבר עין גדי המזרחי יותר. אף נבל הכרמלי היושב במעון ומעשהו בכרמל, מנסה להוריד את דוד מגדולתו ולהזכיר לו מי השלטון בימיו "היום רבו העבדים המתפרצים איש מפני אדוניו [שמואל א' כה]. סוף ימי בית ראשון עם חורבנה של ירושלים על ידי נבוכדנאצר, נחרבו גם הכפרים בדרום הר חברון ותושביהם הוגלו בבלה יחד עם גולי ירושלים. את האזור תפסו האדומים שאף סייעו לבבלים בחורבן חבל הארץ הדרומי, על כך ניתן ללמוד מאוסטרקונים שמצאו בתל ערד ומספר עבדיה. פריחה נוספת של דרום הר חברון מתרחשת בתקופה המשנה והתלמוד [התקופה הביזנטית]. הן מהממצא הארכיאולוגי הרב שנמצא באזור והן מכתבים בני אותה תקופה, אנו למדים על קהילות יהודיות גדולות שחיו ופעלו באזור. בספרו האונומסטיקון – ספר השמות, מזהה אובזביוס אב הכנסייה מקיסריה את האתרים המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, עם הישובים בשטח בני זמנו [המאה הרביעית]. בדרום הר חברון מזכיר אובזביוס שבעה כפרים יהודיים: כרמל, יוטה, ענים התחתונה, אשתמוע, רימון, תלה ועין גדי. כמו כן הוא מזכיר גם שני כפרים נוצריים: יתיר וענים העליונה. אל האונומסטיקון מתווספים סקרי שטח וחפירות ארכיאולוגיות בעשרות השנים האחרונות, המלמדים על קהילות יהודיות רבות באזור שלא הוזכרו בחיבורו של אובזביוס. לדוגמא העיירה הגדולה סוסיא עם בית כנסת ופסיפסים מפוארים שבה, דבר אשר לא מטיל ספק ביהדותה של סוסיא. עיון בדברי חז"ל מתקופת המשנה והתלמוד מראה שאזור זה נקרא: "דרומא" או "דרומה", הכתיב היווני מסגיר שהאות ד' נוקדה בקמץ, זהו בעצם תרגום ל"הדרום". במקורות רבים משמש הציון הגיאוגרפי "הדרום" את יהודה כולה, כפי שכינוה חכמי הגליל. עם זאת ישנם מקורות במכוונים לדרום הר חברון בלבד. גם אובזביוס שהוזכר לעייל השתמש במושג זה באונומסטיקון:"ויש בדרומא כפר אחד גדול מאוד של יהודים נקרא עניה ט' מילין מחברון דרומה". בתחילת אגרת המופיעה בתוספתא [סנהדרין ב,ו] ונשלחה על ידי רבן גמליאל והזקנים מירושלים ליהודים ברחבי הארץ והעולם נאמר: "לאחנא בני גלילה עילאה [גליל עליון] ולבני גלילה תחתא [גליל תחתון] ולאחנא בני דרומא עילאה [עליון] ובני דרומא תחתא שלמיכון יסגא...". נהוג לזהות את הדרום העליון כמקום הגבוה - אזור דרום הר חברון, ואת הדרום התחתון כאזור דרום שפלת יהודה [קיבוץ להב שומריה של ימינו]. בהשוואה דומה לגליל העליון ולגליל התחתון. במאה ה-9 מסתיים פרק מפואר בחיי היהודים באזור דרום הר חברון, כל הקהילות הגדולות של תקופת המשנה והתלמוד נעלמות, ועד היום אין תשובה ברורה להיכן נעלמו יהודי דרום הר חברון בתקופה זו. את מקומם של בתי הכנסת תופסים מסגדים ועמם אוכלוסייה חדשה – המוסלמים. יתכן שיהודי הדרום בורחים מפני האסלאם, אולי בגלל פחד ואולי בגלל ערעור הביטחון בספר עם כניסת האסלאם. 1200 שנה חולפות והיהודים שבים לאזור דרום הר חברון, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 מוקמים גרעיני התיישבות בירושלים ובקרית ארבע, אשר כיוון עליתם הוא דרום הר חברון. הישוב הראשון שמוקם הוא בית יתיר. ראשית העלייה הייתה אל מחנה יתיר בתוך יער יתיר, ומשם עברו למקומם הקבוע על יד חורבת לוציפר ומשטרת לוציפר. בהמשך מוקמים הישובים מעון, כרמל, סוסיא, עתניאל, בית חג, תלם, שמעה ועוד. כיום במועצה האזורית הר חברון ישנם 15 ישובים מכל מגוון הקשת החברתית בישראל. יישובים קהילתיים, חילוניים, דתיים, שיתופיים-חקלאיים, חוות ומצפים.
מאפייני בתי כנסת בדרום הר חברון - בספרות חז"ל נזכרת ההלכה בדבר מיקומם של פתחי בית הכנסת, ככתוב:"אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח, שנאמר:"והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה..."[תוספא מסכת מגילה, פרק ג' כא]. הלכה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי בעשרות בתי כנסת שנחשפו בגליל, בגולן, ובצפון יהודה. לעומת זאת בארבעה בתי הכנסת שנחפרו בדרום הר חברון:סוסיא, אשתמוע, מעון ועניים, נמצא כי הפתח היה בקיר המזרחי. הביטוי האדריכלי להלכת פתחים, הינו בנין בעל ציר מזרח-מערב. מאידך, כיוון התפילה לירושלים הוא בציר צפון-דרום. שני טורי עמודים, אם היו קיימים באולם התפילה, היו ניצבים במקביל לציר הכניסה, "חוסמים" את כיוון התפילה ויוצרים בעיה אדריכלית ואסתטית. בעיה זו נפתרה על די הימנעות משימוש בעמודים, ובמקביל עיבוי הקירות ההיקפיים לצורך הנחת הקירוי. היו אלה כנראה מניעים הלכתיים שהביאו לחריגה מהנוהג האדריכלי המקובל, ומייצגים רעיון חדש.
מוטיב המנורה בבתי הכנסת בדרום הר חברון - הממצא ארכיאולוגי מעניין במיוחד קשור בדגם המנורה. בתל מעון נמצאו שברי שיש של מנורה בעלת שבעה קנים. מנורה דומה הייתה, כנראה, גם בבית הכנסת באשתמוע, ומנורת שיש קטנה יותר נמצאה בבית הכנסת בסוסיא. דגם זה חוזר פעמיים ברצפת הפסיפס ובסורג השיש בבית הכנסת בסוסיא, וכן על משקופים שנמצאו באתר. משקופים אחרים מעוטרים במנורה נמצאו משולבים בשימוש משני בבתים בכפר אשתמוע. תפוצה כה נרחבת של עיטור המנורה באזור מצומצם יחסית, נדירה.
לשון וכתובות בבתי הכנסת בדרום הר חברון - כתובות הפסיפס מבית הכנסת בסוסיא, כמו גם מבית הכנסת באשתמוע, מעידים כי העברית והארמית, השתמרו, לפחות במסגרות רלגיוסיות, בדרום הר חברון. אמנם אין בהעדר השפה היוונית מן הכתובות ראיה כי זו לא שימשה את תושבי האזור. מאידך, העדרה בולט מאוד על רקע הימצאן של כתובות דו לשוניות רבות בגליל. הדבר עולה בקנה אחד עם הנזכר בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם- נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם- לא נתקיימה תורתם בידם" (מסכת עירובין, דף נג ע"א).
בית הכנסת בכפר א-תוואני – אתוואני כפר פלשתינאי בדרום הר חברון שחלק מתושביו מתגורר עדין במערות. הכפר בנוי על שרידי ח'רבת א-תוואני, החורבה נהרסה ובמקומה הוקמו מבנים חדשים. בסקר שנערך בשנת 1968 נמצאו במקום שרידים של מבנים וגדרות. תושבי המקום נהגו להתגורר במבנים שונים במקום ואף במערות הטבעיות שמשמות אותם הן למגורים והן למכלאות. ממצאים ארכיאולוגים מחפירות במקום היו משתי תקופות, התקופה הביזנטית ותקופת הביניים. הארכיאולוג צבי אילן מצא במקום מבנה גדול, חלקו חצוב וחלקו בנוי, שאותו הוא זיהה כבית כנסת מהתקופה הרומית. בשטח המבנה נתגלו פריטים מעוטרים רבים שכיום אינם נמצאים במקום. כיום עם התרחבות הכפר מרבית השרידים נהרסים והאבנים הקדומות נלקחות לבניית הבתים החדשים. הארכיאולוג וחוקר האזור יובל ברוך חפר מצפון לחורבה, ומצא מערת קבורה יהודית מהמאות הראשונה והשנייה לספירה. במערה נמצאו סרקופגים עשויים מאבן גיר קשה, שהם טיפוס מאוחר של ארונות קבורה. על פי מפת הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1880, החורבה נמצאה ליד דרך קדומה המובילה מכפר יטא למדבר יהודה עד עין גדי. לאורכה של דרך זו, סקר ברוך עשרות יישובים קדומים שהתקיימו לאורכה, החל מתקופת בית שני ועד לסוף התקופה הביזנטית. תושבי המקום הגיעו למקום במהלך המאה ה-20 מהכפר יטא המשמש להם עד היום כיישוב אם. האנתרופולוג והמזרחן יעקב חבקוק, שהה בקרב תושבי המערות בין השנים 1977-1980 במהלכן היה גם בכפר א-תוואני וזכה לשיתוף פעולה מהם. לדבריו האנשים מיטא עזבו את כפר האם והתיישבו בחורבות נטושות תוך ניצול האדמות הראויות לעיבוד, כרי המרעה, ואף שפע מערות טבעיות למגורים. אותם אלה שהתיישבו במערות לא יכלו למעשה לרכוש קרקעות להקמת בתים בכפר האם, כן רועי צאן שלא עמדו לרשותם די שטחי מרעה. הגברים נשלחו להשתלט על חורבות נטושות בסביבה, וכאשר נמצא מקום ראוי למגורים וניתן להתקיים בו, הביאו איתם את בני משפחותיהם. לאחר יישוב המקום הפך המקום למקלט ומפלט לבני אותה חמולה שהסתכסכו עם משפחות אחרות.
בית הכנסת העתיק בתל מעון - תל מעון הינו כיפה גבוהה בדרום מזרח הר חברון. התל מתנשא לגובה של 863 מ' מעל פני הים והוא חולש על כל סביבותיו. התל מזוהה עם מעון אשר מוזכרת בספר יהושע פרק טו כחלק מערי שבט יהודה. בספר שמואל א' מוזכרת מעון כמקום מושבו של נבל הכרמלי ["איש במעון ומעשהו בכרמל "]. לרגלי התל מצוי הכפר מעין אשר בשמו משמר את שם הכפר הקדום מתקופת יהושע ועד ימי התלמוד. בשנים 1987-1988 נערכו חפירות במקום על ידי דוד עמית וצבי אילן, הממצא המשמעותי ביותר שהתגלה זהו בית כנסת מהטיפוס של דרום הר חברון. בית כנסת זה מצטרף אל ביתי הכנסת בסוסיא, אשתמוע וענים. בחפירות בית הכנסת נתגלו תריסר שברי שיש של מנורה בת שבעה קנים. שיחזורה של המנורה העלה מנורה תלת ממידית גדולה ומפוארת, מן המנורות הנדירות המפוסלות במלואן בשלושה מימדים והגדולה שבהן. כיום מצב שימורו של בית הכנסת גרוע עקב שימוש באבני המקום ע"י הכפריים בסביבה.
בית הכנסת בסוסיא - סוסיא היא עדות מרשימה לסיפורה המופלא של קהילה יהודית, שגיבשה את דפוסיה החברתיים לאחר החורבן והמשיכה להתקיים ולשגשג בספר המדבר. סוסיא אינה נזכרת במקורות מזמן קיומו של האתר, וזאת חרף גודלה המרשים ומקומה המרכזי במאות החמישית-שמינית לספירה. זאב ספראי, טוען כי השם סוסיא הוא קדום ואף נזכר אצל יוסף בן מתתיהו: מסופר כי האדומים נחלצו לעזרת הקנאים בירושלים ובראשם עמדו: "יוחנן ויעקב בני סוסה". הוצע אף שסוסיא המוזכרת בכתובת קבר יוונית מבית שערים, שתוארכה למאה השלישית לספירה היא סוסיא שבדרום הר חברון. לאחרונה פורסמה תעודה צלבנית משנת 1110 לספירה, ובה אישור הענקה של המלך בלדווין הראשון למסדר ההוספיטלרי באזור חברון, בידי אדון חברון, גאוטריוס בפומט. ברשימת הנחלות מוזכרת גם סוסיא. אזכור זה מתחילת התקופה הצלבנית מלמד, כנראה, כי מקור השם סוסיא הוא התקופה הביזאנטית. השם השתמר במהלך התקופה הערבית הקדומה, ואותו שמעו הצלבנים מפי פלאחים תושבי האזור. בעיה נוספת היא אי אזכור השם בספר האונומסטיקון של אבסביוס. שני פתרונות אפשריים הוצעו לבעיה זו. האחד קשור בשיטת העריכה של החיבור: "מן הכתובים אל השטח"; בהתאם לכך, אווסביוס כלל לא נדרש לזהות אתרים שאינם מוזכרים בכתבי הקודש, וכך לא נזקק לזיהויה של סוסיא. פתרון שני קשור לתאריך ראשית קיומה של סוסיא כעיירה גדולה, על בתיה, רחובותיה, ומתקניה החקלאיים. סביר כי הישוב נבנה לאחר מותו של אבסביוס [סביב שנת 340 לספירה]. הישוב בסוסיא נבנה בצורת פרסה, שפאתה הצפונית פונה צפונה- מתאר שהוכתב על ידי התנאים הטופוגרפיים של המקום. בעבר סברו שהשלב הקדום של הישוב הוא מן התקופה הרומית הקדומה. העדויות הארכיאולוגיות שהצטברו בשנים האחרונות מלמדות, כי בשטחו של האתר התקיימו לפחות שני בתי חווה בסוף ימי בית שני. בתי חוה אלה היוו את הגרעין הראשוני להתפתחותו של הישוב בתקופות הרומית והביזנטית. על גבעה נמוכה במרחק של כ-200 מ' מערבית לבית הכנסת, השתמרו שרידי קירות היוצרים מתחם מלבני גדול. בגבעה זו נמצאו תריסר מטבעות מימי בית שני, שהקדומים שבהם הם מימי הסלווקים. כפי שצויין לעייל סוסיא הייתה עיירה יהודית גדולה ומאורגנת אשר התקיימה בדרום יהודה, בקצה הארץ הנושבת, במהלך מאות השנים שאחרי חורבן הבית השני. מתוך ההרס הנורא שפקד את ארץ יהודה בסוף מרד בר כוכבא, הלכה והתפתחה באזור זה אוכלוסיה יהודית גדולה, שהגיעה לשיא פריחתה בסוף התקופה הביזנטית, ובתחילתה של התקופה המוסלמית הקדומה [המאות הרביעית עד התשיעית לספירה]. שרידיה של אוכלוסיה מרתקת זו, נשארו חקוקים בנדבכי האבנים שנותרו בשטח האתר שבסוסיא הקדומה. בית הכנסת בסוסיא, הינו מבנה רוחב שמידותיו 9X 16 מ'. הוא נבנה בראש הגבעה המערבית וצופה על האזור כולו. עובדה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הנזכרת בתוספתא לגבי בית הכנסת: "אין בונין אותן אלא בגבוה שבעיר שנאמר 'בראש הומיות תקרא'" [מסכת מגילה פרק ג הלכה כג]. מיקומו של בית הכנסת הקנה לו בנוסף למעמדו הרוחני, גם יתרון אסטרטגי חשוב. מלבד שליטתו על סביבותיה של העיר, קירותיו החיצוניים נבנו באורח מסיבי, ועוביים מגיע לא אחת לכדי 3 מטרים. בנוסף הוצבו שתי אבני גולל עגולות בשני פתחי חצר בית הכנסת. מנהרת מילוט תת-קרקעית הוליכה מן השטח החקלאי לחצר בית הכנסת. מוצא המנהרה נראה סמוך לקיר הצפוני של החצר. כל אלה מעידים, כי בתכנון המבנה ניתן משקל רב לנושא הביטחוני, בשל סמיכות המקום למדבר. מלבד תפקודו הדתי-פולחני, היה בית הכנסת גם מוקד חברתי- קהילתי. הוא שימש מקום כינוס של הקהילה ומוקד לפעילות תרבותית, חברתית וציבורית. ממקורות חז"ל עולה, כי מוסדות כגון: בית הספר ובית הדין התנהלו בבית הכנסת. סביר להניח כי גם בסוסיא, התקיימו מוסדות אלה. בבית הכנסת זוהו חמישה שלבים: הראשון שראשיתו כנראה בסוף המאה השלישית, כלל את החצר, האכסדרה, האולם המרכזי והאולם הדרומי. בשלושת השלבים הבאים נעשו במבנה תיקונים כגון: הרחבת הבמה המרכזית, עיבוי הקיר המערבי והוספת גרם מדרגות באולם הדרומי. כן נוספו קירות תמך ותיקונים בפסיפסים. השלב האחרון, מתוארך למאות השמינית-תשיעית לספירה. מח'רב שנמצא על הפסיפס בסטיו הדרומי בחצר בית הכנסת מעיד על מסגד שהתקיים במקום בתקופה הערבית הקדומה. כתובת ערבית בדיו על שבר טיח מן המסגד מעידה על קיומו ב"שנת שלוש ותשעים ומאה" להג'רה, כלומר 814-815 לספירה.
בית הכנסת בענים - ראשיתו של היישוב בחורבת ענים היא מתקופת המקרא ככתוב:"וענב ואשתמה וענים..."[יהושע ט"ו]. במרומי האתר על גבעה ברום של 685 מטר מעל פני הים ישנה מצודה. זו אחת מהמצודות שבנו באזור מלכי יהודה בימי בית ראשון, כחלק ממערך הביצורים של ימי בית ראשון התוחם את אזור שליטת עם יהודה, ואמור להגן מפני פלישות מבחוץ. אנו יודעים שבמקום התקיים יישוב יהודי גם בתקופת בית שני. בסמוך לחורבה נמצא הישוב ליבנה [שני]. מיקומה הגיאוגרפי של החורבה, הממצא הקרמי שנמצא בה, ושימור השם על ידי ערביי הסביבה: חרבת עוינא א-תחתא, הביאו לזיהויה עם ענים של תקופת המקרא [יהושע טו,נ], ועם ענים של תקופת התלמוד. אובזביוס הכומר מקיסריה שחי במאה הרביעית לספירה, מתייחס בספרו האונומסטיקון [ספר השמות] לענים:"ויש בדרומא כפר אחר גדול מאוד של יהודים נקרא עניה, ט' מילין מחברון דרומא". מזרחית לענים התחתונה במעלה ערוץ נחל ענים נמצא הכפר ענים אל פוקה [העליונה] עליה כתב אובזביוס: " כפר אחר עניא סמוך לראשון, היום הוא כולו נוצרים הוא למזרח הראשון". בהליכה קצרה מענים התחתונה לענים העליונה, ניתן ללמוד הרבה על המורכבות של החיים בדרום הר חברון בעת העתיקה. בענים התחתונה אנו רואים שרידי בית כנסת עם פתחים למזרח [כנגד עובדי האלילים בני התקופה הקדומה], ואילו בענים העליונה אנו רואים את שרידי האפסיס הפונים כלפי מזרח. בית הכנסת בחורבת ענים נחשף בשנים 1988-1989 ע"י צבי אילן ודוד עמית. מבחינה טיפוסית אפשר לשייך אותו לשאר בתי הכנסת שנמצאו בדרום הר חברון - פתחים למזרח, ללא עמודים המחזיקים גג, ומתחם מקודש עם במת ארון קודש. מבחינת גודלו וצירו האורכי הוא מזכיר את בית הכנסת שנמצא בתל מעון.
רו'גום אל חמרי - שרידי מיצד ישראלי מוקף חלקלקה במצב שמור יפה ולצידו מערת קבורה. במקום נלקטו חרסים מתקופת המלוכה ומהתקופה הרומית-ביזנטית. המצודה ששמרה על הדרך המקשרת בין הערים החשובות באזור [כגון סוסיא הסמוכה], המצודה נבנתה בסגנון מיוחד המוכר ממיצד ישראלי נוסף הנמצא דווקא בדרום הר אפרים. סביב המיצד נמצא גם בור מים יפה ושרידי המבנים שהקיפו את המיצד.