פני חבר - ביום ז' בשבט תשמ"ב (31.1.1982), עלתה על הקרקע היאחזות נח"ל בשם נח"ל יקין, שהתקיימה עד לעליית היישוב מעלה חבר על הקרקע. מקומה של ההיאחזות היה מעט מצפון למקום בו עומד היישוב כיום. כשנה וחצי לאחר מכן, בט"ו באלול תשמ"ג 24.8.1983), יצאו אחת עשרה משפחות את קריית ארבע ועלו ליישוב החדש מעלה חבר. במשך זמן רב קודם לכן הם עקבו באופן צמוד, מתוך שותפות ומעורבות אחר עבודות הפיתוח והבינוי שביצע משרד השיכון במקום. ברגע שניתן היה, הם עלו על הקרקע. החברים, כולם מקרית ארבע, חלקם בוגרי ישיבת ניר, מצאו במקום מבנים מוכנים למגורים ולבית כנסת, אך עמד לפניהם אתגר גדול. הדרך למעלה חבר באותם ימים עברה דרך הכפר בני נעים, הייתה זו דרך שהובילה מקרית ארבע למעלה חבר בלבד ללא חיבור לאף אחד מיישובי האזור האחרים. במקום לא הייתה מכולת ולא מקווה ואחת עשרה המשפחות קבעו תורנות נסיעה לשבתות על מנת שיישאר מניין ביישוב לשבת. במשך שנותיו הראשונות, היישוב כמעט ולא גדל. בשנת תש"ן (1990) החל מהלך שבו הגיעו משפחות חדשות ליישוב, מרביתן מישיבת "שבי חברון" שבחברון, ואילו המשפחות הוותיקות עזבו לאט-לאט את המקום. בשנת תשנ"ב (1992) הצטרפו משפחות נוספות, והיישוב גדל לכעשרים משפחות. יחד עם גל הקליטה של תשנ"ב, הוקמה ביישוב "ישיבה קטנה" - כחלק ממוסדות ישיבת שבי חברון. באותה שנה בה החל היישוב לגדול, שנת תשנ"ב (1992), עלתה לשלטון מפלגת העבודה, והקפאת הפיתוח והבנייה ביש"ע הותירה את היישוב ללא אפשרויות הרחבה. בסוף שנת תשנ"ה (1995), עם ביטול ההקפאה, החלה בנייה מסיבית של בתי קבע. בתוך שנה וחצי נבנו בתים רבים ביישוב, המשפחות הוותיקות עברו אליהם, ומשפחות חדשות יכלו להגיע. כקוריוז מספרים במעלה חבר, כי מי שגרם לגידול חד במספר המשפחות שנקלטו במעלה חבר היה דווקא שמעון פרס, "שלא באשמתו". בראיון פומבי הוא טען שישנם יישובים "מיותרים" שאותם יש לפנות. כדוגמא הזכיר שני יישובים - נצרים שבגוש קטיף, ומעלה חבר שבהר חברון. בתוך שנה הוכפל(!) מספר המשפחות ביישוב כארבעים. את ההתבטאות האומללה-בת מזל הזו זוכרים ביישוב עד היום לטובה. בשנת תשנ"ח (1998) הוקמה מדרשת מעלה חבר, גם היא ברוח ישיבת שבי חברון. בשנת תש"ס (2000) נערך ניסיון להקים מכון טכנולוגי-תורני ביישוב, בשם "מכון תאומים". המכון פעל במשך כשנתיים. שמו של מעלה חבר, כמו יישובים אחרים בהר, אינו השם הרשמי שנקבע על ידי ועדת השמות הממשלתית. התושבים רואים את ביתם ב"מעלה חבר", בעוד ועדת השמות הממשלתית קבעה את השם "פני חבר", כיוון שמיקומו איננו על ראש הגבעה - במעלה - אלא "פונה" אל נופיו של נחל חבר, בו נמצאו אגרות בר כוכבא. פני חבר, מעלה חבר, כך או כך : הנוף הנשקף מהיישוב מרהיב, ומשתרע לרוחב המדבר עד הרי מואב.

זיף - יישוב מקראי הנמצא על תל בגובה 804 מטר מעל פני הים. התל נמצא על צומת דרכים ושולט על כל הסביבה ונראה למרחוק. מיקום היישוב היה במיקום אסטרטגי המחבר את ההר אל הנגב ומדבר יהודה. בעת חלוקת הארץ לשבטי ישראל זיף הייתה לנחלת שבט יהודה ככתוב:"זאת נחלת מטה בני יהודה למשפחתם. מעון, כרמל, וזיף ויוטה". בימי שאול המלך מוזכר "מדבר זיף" כמקום בו הסתתר דוד מפני שאול, ואילו הזיפים הם אשר הלשינו לשאול על מקום מחבואו של דוד ככתוב: "ויבואן הזיפים אל-שאול, הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר בגבעת החכיל, על פני הישימן. ויקם שאול, וירד אל-מדבר-זיף, ואתו שלשת-אלפים אישף בחורי ישראל לבקש את דוד, במדבר זיף" (שמואל א' פרק כ"ו). ניסיון של שאול שלא צלח היות ובאותה העת פלשו הפלשתים לארץ וגרמו לשאול לזנוח את המרדף. בימי רחבעם מלך יהודה זיף הופכת להיות עיר מבוצרת, יחד עם ערים אחרות בגבול ממלכת יהודה כנאמר:"...ןישב רחבעם, בירושלם, ויבן ערים למצור, ביהודה. ויבן את-בית-לחם ואת-עיטם, ואת-תקוע, ואת-בית-צור...ואת זיף" (מלאכים א' פרק י"א). מייסד היישוב בזיף לפי דברי הימים א' היה מישע מבית כלב כנאמר:"ובני כלב בן-יפנה, עירו אלה ונעם, ובני אלה, וקנז, ובני יהללאל-זיף וזיפה, תיריא ואשראל" (דברי הימיםא' פרק ד'). בתקופה הביזאנטית היה האזור מוכר כאזור בו התגוררו נזירים. אותימיוס מספר על מנזר שיתופי שהקים במדבר זיף. באזור נמצא אף כפר פלשתינאי העונה בשמו הערבי זיף. לפי מסכת מכשירין קיים דבש בשם דבש הזיפין שנחשב לדבש סמיך ביותר. במסכת סוטה שואלים על מקור שמו וריש לקיש עונה:"על שם מקומו" כנאמר:"מאי זיפים אמר רבי יוחנן דבש שמזייפין בו וריש לקיש אמר על שם מקומו כדכתיב. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקומות שונים בארץ, נמצאו ידיות של כדים שבורים, עליהם הייתה טבועה הכתובת "למלך" בתוספת שם המקום: זיף, שוכו וחברון. קרי המקום ממנה הגיעה תוצרת שהכיל הכד. משערים שכדים אלו הכילו יין ושמן. במהלך עשרות השנים האחרונות התגלו במערות במדבר יהודה אגרות מזמן ימי בית שני ומתקופת בר כוכבא, חלקן נמצאו בחפירות וחלקן נקנה משודדי עתיקות, על פי שתיים מהמגילות שנמצאו ניתן ללמוד שזיף שימשה כעיר מחוז של אזור הדרום, היישובים הסמוכים לזיף אריסטובליה (שהיא חורבת איסטבול), יקים, חורבת בני דר הנמצאת סמוך לפני חבר, היו כפופים לב מבחינה מנהלית. שתי תעודות מעניינות נמכרו לירדנים על ידי שודדי עתיקות. אחת התעודות הינה שטר מכר שכתוב בארמית. היא נכתבה בכפר יקים, וממנה עולה שאדם בשם יעקב בן שמעון מכר "חקל פרדסא" (שדה גן), לאדם בשם יהודה תמורת 28 דינר. בתעודה מצוין ששני הצדדים היו תושבי יקים, ומוצאו של אחד העדים הוא מזיף.
תעודה שנייה הינה למעשה שטר נישואין כתוב ביוונית שנכתב בשנה ה- 14 של הדריאנוס, דהיינו שנת 130 לסה"נ. קווי הדיו האלכסונים שהועברו על השטר מלמדים שהיא בוטלה אחרי שאיבדה את תוקפה, אולי בשל גירושין או מות אחד מהצדדים. בתעודה מוזכרת אריסטובולוס שמקום עריכת שטר הנישואין, היא אף מתייחסת לזיף כאל שם מחוז (אריסטובוליה שבזיף). מתעודה זו עולה שאישה בשם שלומפיוס נישאה לעקיבא בן מאיר, מן הכפר "יקים שבזיף" – מהכתובים עולה כי יקים ואריסטובוליה היו למעשה כפופים מבחינה מנהלית לזיף ששימשה כאמור בירת המחוז.
בשנות ה-90 נחפרה מערה בגדה הצפונית של ואדי קונייטרה מיובליו של נחל חבר. במערה נמצאו ממצאים מימי מרד בר כוכבא ובים הממצאים נמצא מטבע "סלע בר כוכבא" אשר מצידו האחד הייתה מוטבעת חזית בית המקדש, ומצידו השני ארבעת המינים – הממצע הקנה למערה את שמה "מערת הסלע" [פה אני סוגר מעגל אישי שלי – טיול שבו סיירתי יותר נכון זחלתי יותר משעה בנבחי מערת הסלע ראו גלריה ] החוקרים סבורים שהמטבע וכן תעודות שנמצאו הגיעו למקום על ידי אנשי זיף שברחו למערה לקראת סוף מרד בר כוכבא. במאה החמישית והשישית משתנה צביון האוכלוסייה באזור זיף, חלק מהיישובים
הופכים לנוצרים, אנו יודעים זאת על פי שרידי הכנסיות והמנזרים הרבים שבמדבר זיף.

הערה: כיום תל זיף הפך כמעט כולו ל"מוצב" צהלי – התוצאה גם אם היו פה ושם ממצאים, אלה נעלמו תחת הגדרות ושאר המתקנים שצהל שם על התל, היה קשה לנו מאוד לסייר בתל.
•
אריסטובוליה - זוהתה בחורבת איסטבול, כקילומטר מדרום מזרח לתל זיף. ככל הידוע, האיזכור הקדום ביותר של המקום הינו בתעודה היוונית שנדונה לעיל, ואשר פורסמה על ידי ח' כותן כחלק מ"אוסף נחל צאלים". התעודה נכתבה בשנת 130 לסה"נ, והינה שטר נישואין מבוטל (ראה לעיל, פירוט תוכן התעודה). כאמור, אריסטובוליה נזכרה כישוב הכפוף מנהלית לזיף. עד לפירסומה של תעודה זו, יוחס הישוב הקדום בחורבת איסטבול, למאה החמישית לסה"נ. זאת, בשל המסורת שנזכרה אצל קריליוס מסקיתופוליס, ב"חיי אוותימיוס". שם סופר כי אוותימיוס, בעת שהותו בחיפושים אחרי המערות בהם הסתתר דוד מפני שאול במדבר זיף, ריפא את בנו המשותק של ראש הכפר באריסטובוליאס. לכבודו הוקמה כנסיה במקום, והיו שניסו לזהות כנסיה זו עם אתרים שונים שנתגלו במדבר זיף. הממצא הארכיאולוגי מחורבת איסטבול, מעיד על נוכחות נוצרית במקום, בתקופה הביזנטית. בסמוך לשרידי הישוב, נתגלתה כנסיה בזיליקלית, בעלת נרתקס ואפסיס פנימי. כנסיה זו, נבדקה כבר על ידי מאדר בתחילת המאה ה- 19. לאחרונה, פורסמו ממצאי הסקר האחרון שנערך במקום. אלה כוללים מערות רבות, בורות מים, מתקנים חקלאיים, שברי עמודים, כותרות, ופריטים אדריכליים שונים כגון משקוף אבן המעוטר ברוזטות או צלבים

בני נעים - בתקופה הכנענית מזוהה המקום בשם ברקה. אדוארד רובינסון זיהה את המקום עם היישוב כפור / ברוכה שאותו מציין הירונימוס הרביעי במקום קבורתו של לוט. ישנם עוד אזכורים לקבורתו של לוט במקום (נוסע בשם עלי מהרת שעבר במקום בשנת 1173 מציין שהוא קרוב לחברון, והינו מקום קבורתו של לוט. במאה ה-15 כתב הגיאוגרף המוסלמי אימם אל-סויותי, כי לוט קבור בכפר אל-בריק, וכי במערב הכפר נמצאת מערה נוספת מתחת למסגד הישן, שם קבורים 60 נביאים שמתוכם 20 הם תלמידיו של ישו. בנוסף מציין כי קברו של לוט היה מקום לעליה לרגל והערצה כבר מהעת העתיקה. כן מציין הירונימוס שבמקום הוקמה עיירה מודרנית בשם: כפר ברושה. הירונימוס מבקש מפאולה הקדושה, שכאשר תעזוב את חברון תעצור בפסגת הכפר ברושה, תסתכל על האזור מסביב בזוכרה את לוט וחטאו. במרד בר כוכבא הפך היישוב לבסיסו של שמעון בר גיורא ונחפרו בו מערכות מסתור.
לאחר הכיבוש המוסלמי נודע המקום בשם: כפר ברייק או כפר אל-בריק. השם בני נעים נזכר לראשונה על ידי עבד אל-נבלוסי בשנת 1690. לטענתו, שם זה הוא צורה קצרה יותר של השם "הכפר אל-בריק. השם בני נעים בא למעשה משבט בדואי "בני נעים" שעזב את פטרה והגיע למספר אזורים בדרום הארץ. הבריטים סללו לתושבי הכפר כביש גישה על מנת שיכלו לשלוט על תושביו. ביולי 1938 במסגרת המרד הערבי הגדול, יצאו עבד אל קאדר אל חוסייני והמפקד המקומי של אזור בני נעים על אל-חלים ג'וולאני, עם אלף לוחמים ערבים נגד 3,000 חיילים בריטיים. על כן בינואר 1939 חיל האוויר הבריטי הפציץ את פרוורי העירה והרג בכך עשרות מהלוחמים הערבים.
בכפר בני נעים ידוע בעוינות הגבוהה שלו כלפי יהודים, לא מעט מתאבדים ומחבלים יצאו מכפר זה.

עין אום א-זיתון (עין זיף) – מעיין בתוך מערה בחורף מימיו מגיעים לעומק של 3 מטר ויותר. בצד המערבי של המעיין עץ תאנה גדול ממדים.

עין אל בירין מערבי – מעיין בסמוך לכביש הראשי. המעיין נמצא למרגלות מצוק הנראה כמחפורת גדולה בסלע. לידו באר עתיקה ובתוכה אבנים עתיקות מכוסות בטרנווטין (נטף מעיינות). הבאר עומקה כ- 8 מטרים ובתחתיתה בתחתיתה נביעה של מים צלולים. לצד פתח הבאר שוקת חצובה בסלע ולצדה שוקת חדישה יותר בנויה באבן. ממש מעל הבאר בדופן המצוק נראה את הנביעה העתיקה שבפתחה נבחין בנטף המעיינות שכבר התישן, מה שמגלה לנו כי בעבר נבע כאן מעין מדופן המצוק, המעין חרב אך מפלס מי התהום שירד הוא הנובע בבאר זאת.

נבי יקין - במקום מסגד מראשית התקופה הממלוכית וכן על פי המסורת המוסלמית טביעת רגליו של אברהם אבינו בעת שהתפלל לפני הקב"ה על סדום. מדובר בשני מבנים, האחד מבנה גדול מוקף גדר המקיפה את המבנה וחצרו, בחצר נמצא בור מים יפה ועמוק. המבנה הינו בית התפילה ובו נמצא מחרב לכוון מכה, ומלבן מוקף גדר ובו סלע עם טביעות רגלים. מן הגדר של המקום נשקף נוף מרהיב בעיקר למזרח ולדרום. ובצד הצפון מזרחי של הגבעה נמצא מבנה הקבר מוקף גם הוא גדר אבן גבוה ובו מערה.

חרבת בני דר - חורבה מזוהה עם "הקין " - עיר המוזכרת ברשימת ערי יהודה בספר יהושע פרק טו' (מוזכרת לעייל בזיף). בתקופת בית שני השתנה שמה ל"יקים" , אנו מכירים שם זה גם מתעודות מימי בר כוכבא אשר נמצאו במדבר יהודה . בשלב כלשהו במהלך ההיסטוריה נדד השם הקין -יקים מחרבת בני דר לגבעה הסמוכה הנקראת נבי יקין . כחצי ק"מ דרום מערבית לחרבת בני דר גדל אלון מצוי מהגדולים ומהמזרחיים שבאלוני הר חברון .האלון הינו שריד לתקופות קדומות בהם כיסה חורש ים תיכוני את שדרת ההר המרכזי .

אני מסכים עם כל מילה של יציק !!!