נקודות לציון
מצפה דני - אחת השכונות של מעלה מכמש נקראת: "מצפה דני" – בעקבות חדירת מחבל ליישוב מעלה מכמש בה נרצח דני פריי בביתו, הקימו תושבי מעלה מכמש על גבעה סמוכה נקודת תצפית הצופה על ארץ בנימין כולה. לאחר שנתיים ביום בו נחתם הסכם וואי, הועלו למקום שני קרוואנים. כיום גרים במקום כ-30 משפחות.
דיר אל קרנטל – מנזר יווני אורתודוכסי. המקום יושב לראשונה על ידי נזירים כבר בשנת 340 לספירה. המנזר הנוכחי נבנה על ידי הכנסייה הרוסית בסוף המאה ה-19. נזירים ביזנטיים שהיו במקום כבר במאה ה-4 לפני הספירה. לפי המסורת הנוצרית ישו שהה במקום 40 יום ו-40 לילה במהלכם ניסה השטן להעבירו על אמונתו. השם הערבי "קרנטל" הוא למעשה שיבוש המילה הלטינית "קרנט" שפירושה ערבים. בשנת 1914 נבנה בראש ההר חומת אבנים מרובעת ובתוכה שרידי כנסייה. רכבל מגיע כיום מהעיר יריחו עד למקום.
דוק – המבצר החשמונאי דוק נזכר בספר מקבים א' ובשם "דגון" בכתבי יוסף בו מתתיהו. המקום זוהה על ידי החוקרים עם השרידים שבפסגת ראס קרנטל אשר מעל יריחו. חוקרי האתר הראשונים, הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל שביקרו במקום בשנת 1873, ציינו כי לא הבחינו בבורות מים. בעקבותיהם, נסקר המקום על ידי חוקרים זרים – דלמן (1914), אלט (1926), אבל (בראשית שנות ה-30), ברמקי (1944), וכן אחרי מלחמת ששת הימים על ידי חוקרים ישראלים כזאב למשל, יורם צפריר ואחרים. גם אלה לא הצליחו לאתר שרידים של מערכת אספקת מים למבצר. העדרה של מערכת המים נראה בלתי אפשרי, לנוכח תפקודו של המבצר, גודלו וריחוקו מכל מקור מים קבוע. במסגרת סקר כולל של מבצרי יריחו שערך זאב משל מאוניברסיטת תל-אביב, בשנת 1972, הוחלט לשוב ולבדוק את סביבת המבצר ולנסות לפתור את חידת אספקת המים. ניתוח טופוגרפי של האתר לימד את החוקרים, כי יד לחפש שרידים בשלוחה הצפונית ובמצוקים הגבוהים והתלולים שלמרגלות המבצר, ממזרח לו. אכן בסריקה של מורד השלוחה הצפונית, נתגלה קטע של אמת מים חצובה בסלע, הבאה ממערב. אמה זו הובילה את החוקרים אל תשעה בורות חצובים במדרון המצוקי, הצונח אל בקעת יריחו.בסיור נוסף אף אותר כל תוואי של אמת המים. ראשיתה של האמה מצפון מערב למבצר, בוואדי לא גדול הבא ממערב ויורד מזרחה, לכיוון בקעת יריחו, מצפון לרכס המבצר. היא החלה במדרגת סלע, מעין מפל קטן בגובה כ-2 מ', בערוץ הנחל. על פני רום המדרגה שרדו שני קווי אבנים קטנות דבוקות בטיח, במרחק כ-1.2 מ' זה מזה. אלה הם כנראה שרידי מגלש בנוי, שקישר את ערוץ הסלע הטבעי אל תחילת האמה. מכיוון שאמה זו אוספת את מימיו של נחל קצר למדי (אורכו עד ראשית האמה פחות מקילומטר), בוני האמה לא חששו כנראה מעוצמת השיטפונות ומכוחם ההרסני של המים, כפי שהדבר קיים באמות מים אחרות ה"תופסות" ערוצי נחלים גדולים יותר (הורקניה, למשל). לפיכך, בעוד שבאלו אנו מוצאים בתחילת האמה סכר נמוך, שמטרתו הייתה להטות רק חלק מועט מהשיטפונות אל תוך האמה, בשעה שמרבית המים המשיכו לזרום בנחל (שכן התמודדות עם כל מסת המים הייתה גורמת להרס הסכר ושיתוק האמה), הרי באמה הנדונה החליטו בוניה לאסוף את כל מי השיטפונות שניגרו בערוץ הנחל בימי גשם. ערוץ הוואדי הוא משטח הסלע הטבעי, שלאורך מאות מטרים הוא נקי כמעט לגמרי מעפר ואבנים. לאחר איסופם של מים אלה המשיכה האמה לכיוון דרום מזרח. במהלכה היא "תפסה" שני ערוצים נוספים, ולאחר מכן פנתה צפונה ומזרחה, הקיפה את צלעו הצפונית של רכס המבצר ולבסוף פנתה דרומה אל הצלע המזרחית, לעבר בורות המים. מעט לפני נקודת הפנייה דרומה, בצמוד לאמה, אך מתחת למפלסה, מצויים שרידים של שתי בריכות, שהותקנו על ידי חציבה בסלע ובנייה. בזו המערבית נשתמרו חלקית שלוש מדפנותיה המטויחות, ואולי גם שרידים של מדרגות אחדות. מידותיה היו 1.5 מ' X1.5 מ' בקירוב. בבריכה השנייה השרידים דלים, ונשתמרה רק הדופן המזרחית החצובה, עם חלק מציפוי הטיח שלה. נראה, כי הבריכות נועדו לשימוש שוטף של יושבי המבנים אשר היו מצויים בקרבת מקום, ושל חיילי משמר שהוצבו בגזרה זו. אורכה של האמה ממוצאה ועד לפתח בור מס' 2, שאליו הגיעה, הוא חצי ק"מ בדיוק. רוחבה הפנימי משתנה והוא נע בין 60 ל-80 ס"מ. היא בנויה במדרונות הסלע, ובקטעים אחדים חצובה כולה בסלע, או חצובה ובנויה. היא מטויחת לכל אורכה בטיח לבן, שמשולבים בו גריסי אבן וחלוקים זעירים. טיח זה אופייני לתקופת החשמונאים. במקומות אחדים ניכרים תיקונים בטיח, אך נראה כי אלה תיקונים בני התקופה ואין לראות בהם עדות לשימוש באמה בתקופה מאוחרת יותר. האמה הוליכה אל פתחו של בור מס' 2, בחלפה מעל בור מס' 1, המצוי במפלס נמוך יותר. מכיוון שהמפלס של קרקעית האמה נקבע בגובה תקרת בור מס' 2 וראש פתחו, ובמפלס זה המשיכה דרומה לעבר הבור הבא, מילוי בור מס' 2 נעשה על ידי מגלש שהסתעף מהאמה בתחילת הקטע שבין בור מס' 2 לבור מס' 3. מגלש זה יורד בתלילות, תוך התעקלות, אל סף פתח הבור. אמנם הוא המגלש היחיד שנשתמר היטב, אך ניתן ללמוד ממנו על שיטת המילוי של כל הבורות: האמה הראשית נמשכה ישירות לאורך כל שורת הבורות, מעל פתחיהם, וממנה הסתעפו מגלשי מילוי אל פתחי הבורות. אנו משערים, כי שיטה זו למילוי הבורות, מלבד יתרונה ביכולת לווסת את המים בין הבורות ולהיפטר מעודפם, נבחרה גם מתוך התחשבות בכך, שאמה זו הזרימה מי שיטפונות ונגר עילי, שהכילו כמות לא מבוטלת של סחף ופסולת אחרת.באמצעות המגלש והשקעת הפסולת בבריכת שיקוע שהותקנה בסף כל אחד מן הבורות (ואכן, בריכה זעירה כזו, המלמדת על הכלל, שרדה בפתח בור מס' 9), זיככו את המים במידה מרבית. כאמור, בור מס' 1 מצוי במפלס האמה ומילויו נעשה אף הוא במגלש תלול, שירד ממנו לעבר פתחו. שרידים דלים של מגלש זה נראים מדרום לפתח הבור. תוואי האמה ניכר עד מעל לבור מס' 3. מכאן ואילך לא נמצאו אלא שרידים דלים מאד שלה. סיבת ההרס היא תלילותם הרבה של המצוקים, שעליהם היא בנויה. לבורות המים צורה מלבנית או טרפזית. הם מזכירים בצורתם (אם כי לא בגודלם) את בורות המים במצדה ובמבצרים אחרים. הם נחצבו בגיר הקשה מגיל הטורון, הבונה את הסלע במקום. בגלל סידוק טבעי וקשיי חציבה פני הבורות אינם חלקים, אלא עשויים במקרים רבים בליטות ושקעים ה"פוגמים" בצורתם הסימטרית. בניגוד למצדה שבה היו בורות גדולים ועמוקים מאוד, לא הותקנו בבורות של דוק מדרגות מפתחי הבורות אל קרקעיתם, והכניסה – לצורך ניקוי ותיקונים – נעשתה בוודאי באמצעות סולם נייד או חבלים. אורך הבורות נע בין 7 ל-11 מ', רוחבם 3-5 מ', עומקם 5-7 מ'. נפחם הכולל של תשעת הבורות הוא אפוא כ-2090 מ"ק. הבורות מצויים ברובם במפלס אחיד, למעט בור מס' 2 החצוב במפלס גבוה יותר. שורת הבורות נמשכת לכל אורך הצלע המזרחית של הרכס. המרחקים בין הבורות אינם אחידים: לרוב הם כ-20 מ', אך בין בור מס' 2 לבור מס' 3 המרחק מגיע ל-70 מ' בקירוב, ובין בור מס' 3 לבור מס' 4 המרחק הוא כ-35 מ'. פתח הבור מצוי לרוב במרכז צלעו המזרחית (להוציא בורות מס' 6 ומס' 9), בחלקה העליון, כך שמשקופו נמצא בגובה תקרת הבור בקירוב. חריג הוא בור מס' 4, שבו הפתח כולו חצוב במפלס גבוה יותר, כך הסף שלו מצוי במפלס התקרה. פתחי הבורות מוסתרים היטב בין גושי הסלע, ולכן אין מבחינים בהם אלא מטווח קצר מאוד. זאת בניגוד לבורות המים באלכסדריון וקיפרוס, למשל, הניכרים ממרחק רב בפתחיהם החצובים בסלע הקרטוני הרך. מבט מתוך הבורות אל עבר הפתחים, באותם הבורות שבהם הטיח שמתחת לפתח 'התקלף', מבהיר כי בראשיתם, עם חציבתם, היו הפתחים גבוהים פי שניים בקירוב, וזאת כדי לאפשר גישה קלה ופינוי נוח של החומר הנחצב מתוך הבור במהלך חציבתו. רק לאחר תום החציבה נסתמה מחציתו התחתונה של כל פתח בקיר בנוי, אשר צוּפה לאחר מכן בטיח, יחד עם הדפנות החצובים. כך אפשר היה למלא את הבורות עד מפלס גבוה וקרוב לתקרה. ואכן הפסים הכהים שהותירו מפלסי המים על פני הטיח הבהיר, מוכיחים כי המים הגיעו עד הגובה המירבי – 1-1.5 מ' מתחת לתקרה. דפנות הבורות טויחו בציפוי עבה של טיח, שנשתמר במידה רבה, בעוד שהתקרה לא טויחה כלל. בטיח ניכרות שלוש שכבות, ולעיתים אף ארבע. השכבה הראשונה, הפנימית ביותר, נועדה למילוי החריצים שבדפנות הסלע וליצירת משטח חלק; השניה מהווה שכבת חיבור בין הראשונה לבין החיצונית; וכדי שזו האחרונה תיצמד אליה היטב, עיצבו את צידה העליון כרשת של משבצות שקועות מעט. השכבה החיצונית עשויה טיח לבן משובח, שבו מעורבים חלקיקי אבן זעירים. כאמור, דוֹק נזכר במקורות כמבצר מתחילת תקופת החשמונאים. אין בידי החוקרים מקורות היסטוריים על המקום בהמשך ימי הבית השני, אך בחפירות נתגלו שרידים מתקופת בית הורדוס. מפעל המים הוקם בוודאי עם ייסוד המבצר, בראשית תקופת החשמונאים; אך בניגוד למפעלי מים במבצרים אחרים (הורקניה, קיפרוס ועוד), אין אנו מבחינים בדוק בשלב נוסף מימי הורדוס. סביר להניח, כי השימוש במפעל החשמונאי נמשך. לעומת זאת, ניכרים סימנים לשימוש מאוחר במפעל המים, על ידי נזירים, שהקימו כאן בתקופה הביזאנטית לאורה בשם דוקה (על שם המבצר הקדום). הנזירים אשר מצאו את המערכת הרוסה, שיקמו רק קטע ממנה, אשר הספיק לצרכיהם, וצירפו אליו תעלת ניקוז קצרה, היורדת בתלילות במדרון. הם אף חצבו, כנראה, את בור מס' 10 המצוי בקרבת הפסגה. צורתו צורת פעמון, והוא שונה לחלוטין מהבורות האחרים (בור דומה לו מצוי במכלול הקאפלה הביזאנטית, שבמדרגה התחתונה של מבצר קיפרוס). גם הנזירים שהתיישבו במנזר עם בנייתו המחודשת, החל משנת 1874, וכן בדואים הרועים את צאנם בסביבה, עשו שימוש בקטע המשוקם. הם גם שיקמו בור על הפסגה עצמה, סמוך לכנסייה שהוחל בבניינה. סימנים נוספים לפעילות הנזירים במקום הן כתובת ביוונית משנת 1898 הרשומה בעפרון על כותלו של בור מס' 1, וכתובות, צלבים וחריטות אחרות בפתח בור מס' 6.
מבואות יריחו – חז"ל קראו ליריחו "מנעולה של ארץ ישראל", שמי שמחזיק בה מחזיק בארץ ישראל כולה. לאור הממירא הזה הוקם היישוב "מבואות יריחו". ראשיתו של היישוב בשנת 2002, על ידי קבוצה אידיאליסטית שהתנגדה לנטישת הממשלה את איזור יריחו. קבוצה זו קיבל שטח אדמה בבקעה (בקעת נערן) סמוך לכניסה הצפונית של העיר יריחו. המקום הוכרז כ"חוות אקלום" – חוות לניסיונות חקלאיים באקלים המדברי. עם השנים גדל המקום והתפתח והפך ליישוב ייחודי המשלב חזון התחלתי עם קהילה חמה.