שלוחת השיירות
ביום ה- 7.5.48 תפסה פלוגה מגדוד 51 את המשלטים שיועדו לה (בשייך-מוסא וכן המשלטים שבין חולדה ללטרון) וכוח של הגדוד פוצץ גשר על הכביש מאל-קובאב ללטרון. בליל ה- 8.5.48 נעשה ניסיון ראשון לכבוש את בית-מחסיר, אך הפעולה נדחתה, מחמת הקושי להעביר את ה'דויד'קה' אל השטח.
הגדוד החמישי תפס את המשלטים הצפוניים 2,3,4,5,6, מנווה-אילן ועד שער-הגיא. המשלטים 7 ו- 8, נתפסו, אך נדחתה תפיסתם של המשלטים 9 ו- 10, בשל פעילות הארטילריה של ‘צבא ההצלה’ בגיזרה. בלילה הבא ניסה הגדוד הרביעי שנית לעלות על משלט 16, אך נתקל בהתנגדות עזה של כוח ערבי שהתבסס במקום , ונאלץ לסגת. הערבים הבחינו בריכוז הכוחות היהודיים ותגברו כוחם: מקומיים נהרו לבית-מחסיר וב- 10.5.48 הגיע לגיזרת לטרון דיר-איוב גדוד של ‘צבא ההצלה’, בפיקוד הגנרל העיראקי צלאח מהאדי, שהביא עימו סוללת תותחי 75 מ”מ ומחלקת שיריון. בימים הבאים נוסף אליו עוד גדוד שיריון ויחידת בדווים ירדנים, שהגיעה לאזור והתמקמה בדיר-איוב.
הכישלון בכיבוש בית-מחסיר עורר זעם במטכ"ל ומ"מ הרמטכ"ל ייגאל ידין ביקש להדיח את המג"ד טבנקין. התברר כי האבידות הקשות שנגרמו לגדוד הרביעי במבצע ‘יבוסי’ מנעו ממנו לחזור לכושר מבצעי גבוה. ידין הורה לחזור ולנסות לכבוש את בית-מחסיר ("בכל מחיר!") והמח"ט רבין תיגבר את הגדוד בביחידת משוריינים והורה לפלוגה מהגדוד החמישי (בפיקוד יששכר ‘ישכה’ שדמי) לכבוש את המשלטים 16 ו-21. בליל 11.5.48 נעשה ניסיון שלישי לכבוש את בית-מחסיר. הפעולה נמשכה גם בשעות היום והפעם נכבש הכפר והמשלטים שסביבו. במסגרת פעולה זו הופעלו לראשונה מטוסים, אך שניים מהם התרסקו. פלוגת אורי בן-ארי ניסתה לנצל את ההצלחה בכיבוש בית-מחסיר ולהמשיך בכיבוש, אך בלילה הראשון לא עלה הדבר בידה. בלילה הבא הועלו למשלט 16 מרגמת ‘דויד'קה’ ושתי מרגמות "3, ובסיוע האש שנורתה מהן עלה הכוח של בן-ארי שוב, והפעם נכבש ‘ה משלט המסרק. בקטע הצפוני, נטשו הבריטים את שתי תחנות השאיבה, שנתפסו בידי ‘הראל’ ועתה נמצא קטע הכביש משער-הגיא לירושלים בשליטת כוחות ההגנה והפלמ"ח.
בשעות הבוקר של ה- 11.5.48 תקף המ"פ אהרן שמי (ג'ימי) עם פלוגתו מהגדוד החמישי את המשלטים 2, 4, 5, 6 ובהמשך גם את 7 ו- 8 באזור שער-הגיא וכבש אותם. מהמשלט הכבוש יכלו לצפות בדיר-איוב ובתותחי האוייב, אך לא היו די מק"בים כדי לפגוע בהם. הארטילריה הירדנית החלה להפגיז חלק מהמשלטים שנכבשו, ובחסותם עשו גם כוחות רגלים ניסיון לתקוף ולכבוש את משלט 7. ההתקפות נהדפו אמנם, אך גם מנעו את האפשרות לנסות ולכבוש את המשלטים 9 ו- 10.
לנוכח העייפות הרבה, ממנה סבלו לוחמי ‘הראל’, בוטלה התוכנית לכבוש את דיר-איוב. עם זאת, ניהלו אנשי הגדוד החמישי קרב הגנה עיקש בן 72 שעות, כשבלילה מתחדשת האספקה, באמצעות פרדות. בשלב הזה אורגנה בחולדה שיירה קטנה של תחמושת והוטל על ‘גבעתי’ להעבירה לאזור שער-הגיא, כדי להשלים את המלאי של ‘הראל’ שאזל בימי הקרבות של מבצע ‘מכבי’. שישה משוריינים יצאו לדרך. כאשר הגיעו בשעות הצהריים לקירבת דיר-איוב, נתקלו בשני משורייני אוייב, שתותחיהם פתחו לעברם באש מדוייקת ואילצו אותם להיעצר. הצוותים נחלצו בקושי מהמשוריינים, תוך אבידות קשות: 10 הרוגים ו- 20 פצועים. באותה עת התנהלו קרבות קשים על המשלטים הצפוניים, ומשלט 8, ליד בית-נובה, נכבש בידי הערבים בהתקפה כבדה. כוח ‘הראל’ נאלץ לסגת ואיבד ארבעה לוחמים. רק משלט 7 חצץ כעת בין כוחות הערבים לכביש הראשי. בפיקודו של ג'ימי התארגנה הפלוגה להגנה עליו, תוך הנחת מוקשים בדרכי הגישה. המשלט ספג אש, אך הערבים לא הסתערו עליו. כישלון שיירת המשוריינים לימד כי כל עוד לא ישתלטו על קטע הכביש שבין לטרון לדיר-איוב ועד לשער-הגיא, לא יתאפשר מעבר שיירות. המח"ט רבין תיכנן התקפה של חטיבת הראל על המשלטים 8, 9 ו- 10 ועל הכפר דיר-איוב, וכיבוש לטרון בידי גדוד 51 מ’גבעתי’.
בליל 13.5 כבש הגדוד הרביעי את מחנה הראדאר, שנתפס עם פינוי הבריטים בידי הליגיון הירדני. כוח חי"ש מגדוד ‘בית-חורון’ (חטיבת ‘עציוני’) החליף אותו והתמקם במחנה.
גדוד 51 התמקם במחנה העצורים ליד לטרון, לקראת ההתקפה על לטרון. עם בוקר ה- 13.5 החל ‘צבא ההצלה’ להפגיז את הגדוד בתותחי 25 ליטראות ולירות לעברו במקלעים כבדים , וגם משוריינים בריטיים הצטרפו להתקפה. בשעה 11:00 קיבל הסמג"ד יובל נאמן פקודה לסגת, וזו בוצעה בצורה מסודרת. בהתקפה הזו ספג הגדוד אבידות כבדות: 11 הרוגים ו- 25 פצועים. בשטח נעזבו כלי-רכב רבים שלא ניתן היה לחלצם.
מעודד מהצלחותיו, חידש קאוקג'י, מפקד ‘צבא ההצלה’, את התקפותיו על המשלטים 7-6, כדי לנסות ולהכשיל את המעבר בדרך לירושלים. ההתקפות התבצעו בגלים, תוך סיוע ארטילרי. בשלב מסוים הצליחו הערבים להחזיק במשלט 8 , אך בסופו של דבר הדפו אותו לוחמי הגדוד החמישי וכבשו את המשלטים 9 ו10. האבידות: 7 הרוגים ו-7 פצועים. גם משלט 10 הותקף, אך לוחמיו הצליחו להדוף את ההתקפות הקשות , עם 4 הרוגים ו- 7 פצועים.

דרך בורמה
במהלך החלק הראשון של מלחמת העצמאות (מ-29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) הצליחו הכוחות הערבים המקומיים להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה לירושלים מ"באב אל וואד" (שער הגיא) ועד הקסטל וירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד שקישר את ירושלים ומישור החוף. למעשה, הם הטילו מצור על היישוב היהודי בירושלים. השיירות לירושלים שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים אף לא הצליחו להגיע ליעדן.
הצורך ההולך וגובר באספקה חדשה של ציוד לחימה ומזון בחלקים היהודים של ירושלים החלישו מאוד את החזית היהודית בעיר, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני. "פקק לטרון" מנע אפשרות להעביר ציוד ונשק לעיר ונוצר צורך דחוף בדרך נסתרת עוקפת.
ב-21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך עוקפת נסתרת. לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל לימים דרך בורמה, הגרסה הרווחת מספרת על שלושה לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל, אריה טפר, יאיר מונדלק ושלמה בן שלום ששהו בקיבוץ קריית ענבים והיו חייבים לרדת לשפלה. בליל ה-21 במאי הם ניווטו בדרך מסאריס (שורש) ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים שבדרך (כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון שבית מחסיר ודיר מוחסיין, כבר נכבשו במבצעים קודמים).
בלילה שבין ה-29 במאי וה-30 במאי יצאו 11 חברי פלמ"ח וביניהם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7, שהיה מהנדס במקצועו, וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") בג'יפ מכיוון חולדה במטרה לבדוק אם ניתן להגיע עד אחרי שער הגיא בתוואי היוצא מדיר מוחסיין והאם ניתן להרחיבו עבור תנועת משאיות. ג'יפ שני יצא לסיור מקריית ענבים, ללא תיאום מראש, ובו אליהו סלע (המכונה "רעננה"), קצין המבצעים של הראל. להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח כאשר אלו שהגיעו ממערב נמצאים בתחילת עליה גדולה ואילו אלו שבאו ממזרח נמצאים בסופה. למעשה, 8 ק"מ (ארבעה ק"מ לכל כיוון, כלומר ממערב: מדיר מוחסיין ועד העלייה וממזרח: מבית מחסיר ועד העלייה) מתוך 10 הק"מ של הדרך היו עבירים ללא קושי מיוחד עבור ג'יפים. הבעיה הייתה לגשר על קטע העלייה של שני ק"מ. לאחר גילוי המעבר החלו חיל המהנדסים‏‏[3] ועובדים מסולל בונה להכשיר את הדרך, בגלל מחסור בציוד חפרו אף בידיים חשופות. חלק ממאמצי הפריצה נעשו באמצעות חומרי נפץ, דבר שגרר הפגזות ארטילריות לעבר הפורצים וחייב את הכוחות הישראלים לאבטח את העבודות. בעבודות הפריצה והסלילה נעשה גם שימוש בציוד מכני הנדסי דוגמת דחפורים ומדחסים כדי להכשיר את הדרך במהירות המרבית. בשלב הראשון הדרך הייתה עדיין קשה למעבר והתבצעה בעזרת כלי רכב מתאימים, אך בהמשך המלחמה שופצה הדרך. על העלייה הונחו רשתות כדי לאפשר מעבר משאיות והיו משאיות שנדחפו באמצעות טרקטור בעליה. שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך ב-10 ביוני 1948 ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושיחררה את ירושלים מהמצור.
חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך). חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם). שם נוסף היה "דרך הג'יפים". אולם העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.