לתל צורעה בליל ירח מלא

נפגשנו בתחנת הדלק שבעה: אלון 37, אלי 31, דודי 32, צור 34, אמנון 53, יאיר 57 ואני (54), כולם עם אופניים מושקעים ורגליים מחוטבות. הם כבר רכבו יחד לא מעט, אני הפרצוף החדש. פורקים את האופניים ומתארגנים, כל אחד מתנצל שהוא לא בכושר, שהיה לו יום קשה, שיש לו כאב ראש - מנסים להוריד ציפיות (כולם אגב נראים מצוין), ואני כבר מבין שהולך להיות מאתגר ומודיע שזו הפעם ראשונה שאני רוכב בלילה, ואים אני נושר לא לדאוג לי, יש לי מפה ואני אחזור לבד. נאאאא, הם אומרים, אתה איתנו.

יוצאים. חוצים את הכביש, מדליקים פנסים ותוך שניה אחת גולשים אל תוך היער האפל, דוהרים קדימה. כבר אני מבין איזה טעות עשיתי כשקניתי את הפנס הזול – אני לא רואה כלום! ומייד עליה תלולה. אני מנסה להישלט על ההילוכים בחושך, לכוון את הפנס, להסדיר את הנשימה. אני בפאניקה – כבר אין לי אוויר ואני מפגר, ועוד לא עברו עשר דקות. איך אני אעמוד בזה?  ואחרי העלייה כמובן ירידה חדה ואני מבוהל, כל אבן חצץ נראת לי בולדר, כל צל – בור בדרך. איך הם מרשים לעצמם לטוס כך בחושך? שרוטים. צור הוא היפראקטיבי והוא טס בעליות כאילו הוא אופנוע, ומושך את כולם קדימה בקצב מהיר, יאיר המוביל מנסה לרסן אותו, ומידי פעם הם מחכים למפגרים – אלון ואני. דודי רוכב לפני. הוא שקט וחביב, מטווה לי את הדרך. אמנון ואלי כמו צללים ביער, לא רואים אותם ולא שומעים אותם, הם אי שם מלפנים, על הזנב של צור.

עוד עליה, והפעם קשה וארוכה. עכשיו אני די שולט בהילוכים, מצליח לנשום בקצב, לא מבזבז אנרגיה, מתחיל להסתגל. אני מבחין שאני לא אחרון – אלון מאחורי, ויש לו פנס של משאית שעוזר לי מאוד. בירידה אני טס, האופניים טובים, בולמי הזעזועים עושים את העבודה - איזה אחיזה! איזה יציבות! תפשתי קצת בטחון וכבר כמעט שלא מחכים לי, ואני יודע שאני איתם וגם אסיים איתם. גאווה גדולה. אני מחייך מול הרוח.

יאיר, זקן הרוכבים, הוא  מוביל מעולה, מכיר את המסלול בעל-פה, עתיר ניסיון, כושר של פר, אופניים של 20 אלף שקל עם כידון עמוס במסכים ירקרקים: גי פי אס, מחשב דרך, סוללר ואביזרים שונים. הוא מוביל בהגיון ובאחריות, מאיט את החלוצים, מעודד את המאספים, משאיר זקיף בכל פניה, מודיע מראש על מכשולים  בדרך, איש שטח, איש חביב.

ולפתע – הנוף! הגענו למצפה! הנקודה הגבוהה ביותר שאליה נגיע הלילה! (או שלא? עוד נראה בהמשך...) עוצרים. מכינים קפה. כל אחד מוציא משהו, וופלים, ביסלי, תמרים, ומחלק לכולם. קצת בדיחות עם זקן, קצת טפיחות שכם, שום שאלות אישיות, שום שיחות נפש. מצטלמים אל מול ירח, מפענחים את הנוף. אלי ואמנון שקטים ומקסימים, דודי חמוד, צור שובב, אלון פתוח וידידותי, יאיר מספר סיפורים.

ממשיכים. ירידות תלולות במהירות מסחררת על שבילים לבנים. הירח זורח ממעל ויאיר פוקד לכבות פנסים. הוא פסיכי לגמרי או מה? אני מת מפחד,  מכבה את הפנס, נזכר שליפול זה כואב - וטס עם כולם במהירות מופקעת. מזל שהבלמים שלי מעולים – בחוכמה התעקשתי על בלמי דיסק. ושוב עליות. כל 100 מטר גובה שאתה צובר בעשרים דקות מפרכות אתה יורד בעשרים שניות. לא פייר. יאיר מצביע על האורות שבראש ההר, "לשם אנחנו רוכבים" הוא אומר "נחצה את הרכס ונגלוש מצידו השני אל המכוניות". אני מודאג. אני כבר הרוס ואלה רק מחפשים לי עוד עליות. שוב אלון ואני מפגרים. יש בינינו אחוות מאספים, אנחנו מעודדים איש את אחיו, מדברים קצת, מחכים אחד לשני, ונשברים ביחד לקראת סוף העלייה  וממשיכים ברגל. לפחות יש לנו אחד את השני כדי להתגבר על הבושה. הם כמובן מחכים לנו על הפסגה. כשאנחנו מגיעים הם מצחקקים 'ומנחמים' אותנו, חיכינו רק כמה דקות – שטויות, הם אומרים. אוי לבושה. יאיר אומר שזהו, גמרנו עליות, מכאן זה הכל דאון היל. וזה אכן מנחם. עכשיו אני טס עם כולם, כבר התרגלתי לאור הירח, כבר בוטח באופניים - בוטח בעצמי. 20 דקות של דהרה משוחררת ואנחנו בתחנת הדלק. סיימנו!

אורזים ציוד, מעמיסים אופניים, ויושבים יחד לקפה בקיוסק של התחנה, מחליפים חוויות, מתכננים את הטיול הבא בליל הירח הבא, בעוד חודש (65 ק"מ מים תיכון לים כינרת. יהיה לי אומץ להירשם?) מסכמים: 33 קילומטר 2:55 שעות רכיבה נטו, לפחות 600 מטר גובה מצטבר. לא רע. נזכרים בשועל שחצה את הדרך, בכלבים שנבחו ורדפו. ברגע הפרידה, כשלוחצים ידיים, יאיר עומד לידי ואומר לי "אל תזלזל בעצמך, אתה רוכב מצוין" ואני, חם לי לרגע.

במכונית, בירידה לשפלה, אני ערני, שליו, לא ממהר. קטעים במסלול עוברים לי בראש, מסכם לעצמי מה לשפר ואיך להשתפר. אני מקנא באופניים של יאיר, בניסיון שלו, בפנס של אלון, בכושר ובמרץ של צור, בשקט הנפשי של אמנון. עושה רושם שאני כן ארשם ל 65 קילומטר מים לים. (אם יהיה לי אומץ כמובן...)

01/06/2007

קובי -מישו