אז התחלתי לרכב על אופניים בעיר. אני מניחה שעבורכם, שועלי שטח ותיקים, מדובר בעניין של מה בכך. בטח לא משהו ששווה לפתוח לכבודו בלוג. אבל עבורי, (דנה, נעים מאוד) בחורה פחדנית, שכשהיא מדברת על אקסטרים היא מתכוונת לפעם ההיא שהיא העזה לעלות על רכבת ההרים בסופרלנד, מדובר בהישג משמעותי. בטח כשצריך להתגלגל בירידות, או להשתחל בין מיליון רוכבי אופניים אחרים, הולכי רגל שהולכים על השבילים שמיועדים לאופניים, כלבים, חתולים, אמהות עם עגלות, תינוקות תועים, ממטרות, מכוניות שחנו על המדרכה - השמטתי משהו?

הרכיבה מבחינתי היא סוג של תרפיה ומבחן אומץ בכל פעם מחדש. רגעים של אושר טהור (שמש מלטפת ורוח נעימה וכחול של ים בזווית של העין) ורגעים גדולים של חרדה (בבקשה בבקשה שקו 48 לא ידרוס אותי) משתלבים לחוויה שגורמת לי לראות את העיר, ואותי, לגמרי אחרת. 

אז התחלתי לרכב על אופניים בעיר, וכאן אתעד את כל הרגעים הקטנים והגדולים שהרכיבה תביא איתה. נראה לי שיהיה כיף (אלא אם כן קו 48 ישיג אותי...). 

דנה.