חשבתי להצטרף לרכיבה של משה אש בחורשים ביום שלישי, אבל העבודה התארכה ולא הצלחתי להגיע. למחרת הסתבר שיש לי בוקר פנוי, ובלי לחשוב קשרתי את האופניים לאוטו, וננתי גז עוד לפני שחשבתי לאן. ההרגל לקח אותי לאיילון דרומה והשלט "ירושלים" קרץ לי בשמש הבוקר. חלפתי על מחלף בן שמן (משעמם) ועל לטרון ופארק קנדה (הייתי שם המון לאחרונה), ולקחתי ימינה ביציאה לכיוון בית שמש - אימון עליות יהיה לי היום, יופי. חניתי באשתאול, עליתי על האופניים ויצאתי לנחל שורק.
מוזר איך שרכיבה שגרתית, אחת מיני רבות, שבדרך כלל אזכור ממנה רק משהו כללי כגון: 'היה קשה' או 'יופי של מסלול' או 'כמה שהשורק מסריח', הפעם, בדיעבד, אזכור כל מטר, בגלל מה שעתיד להתרחש בסופה. אני זוכר כל דקה כאילו היא הרת גורל, כאילו אם הייתי מחליט אחרת באיזו פניה או באיזה רגע, אם הייתי עוצר כאן, או שם, מהלך הזמן היה משתנה וההיסטוריה היתה נרשמת אחרת לגמרי. זה כל היופי ברכיבה לבד, שהמחשבה שלך לא חייבת לציית להגיון הצרוף, מותר לה להפוך לאוונגרד.
סצנה מקומית: אחות אטיופית ואח ערבי מדברים ביניהם רוסית, כדי שהדוקטורה תבין. הרופאה מנסה לגמגם כמה מילים בעברית, מתייאשת ועוברת לרוסית שוטפת. האחות והאח מהנהנים ומסבירים לחולה בעברית. הכל מובן. אף אחד לא פיספס מילה. הדוקטורה מבחינה בפניו של החולה שהכל ברור, ומרשה לעצמה להתרחק.
כשעברתי את המחצבה הריאות נפתחו לי, ונתתי חזק בעליות. הכל נמוג. העבודה, הפגישות, הסידורים. רק שרירים, כוח מדוד במומחיות, החלפת הילוך מדוייקת, נתיב מוקפד לחסוך אנרגיה, ההערכת מרחק ושיפוע בעין מנוסה. לקראת עין טייסים חשבתי לעצור לכמה דקות, אבל משכתי עוד קצת, ועוד קצת – עוד מעט צובה, וזו תהיה מהירות שיא בשבילי. בתחילת הירידות התלולות, שהיו חרוצות במיוחד בגלל הגשמים האחרונים הייתי זהיר, מודע לכך שהשארתי את המגינים באוטו ואני לבד. בהמשך, בתוך הכסלון כבר טסתי מהר, נהנה לדלג על כל גבשושית, מרוויח זמן אוויר. עכשיו כבר היה ברור שאני לא עוצר עד האוטו, ארבעים וחמישה ק"מ, שבע מאות מטר טיפוס במכה אחת. אני יודע שיש רבים חזקים ממני, שבשבילם זה אימון בוקר קליל, אבל בשבילי זה הישג. אין מחשבה, אין מימד זמן, רק מהירות. וכיף טהור.
כבר שנה וחצי שאני על הסטמפי שלי ואין לי שום מחשבה על שדרוג. לא מוצא סיבה. זה הזוג הרביעי שלי. לפניו היו הג'יינט nrs, אופני קרוס נפלאים אבל בסנגלים עשיתי הפכות שוב ושוב. אחריהם היו טרק פיול לתקופה קצרה, פחות הפכות, הרבה יותר משקל, שנאתי אותם בעליות. אחריהם באו סקוט רפלקס יד שניה, גם הם כבדים, אבל נגמרו ההפכות והתחלתי להבין שזה טמון במבנה האופניים, בגיאומטריה. באותה תקופה התחלתי לרכוב אחרי מר אש, והיה ממי ללמוד, עם מי להתווכח. הבנתי שיש לי נטיה חזקה ל AM, ואני צריך זוית הגוי מתחת ל 70 מעלות, כמו בסקוט, ומאחר שאני חולה על טיולים ומרחקים אני צריך גם אופניים קלים ומהירים, כמו הג'יינט. שילוב. כך מצאתי את הסטמפג'מפר, שבדיוק יצאו עם מודל חדש, שגם ניראה יופי. ומאז שאני על הסטמפי, זה רק כישורי הרכיבה שלי שמשתדרגים ומשתפרים… ומשתפרים. (וזה לא ששפשלייזד כאלה גאונים, הם לא. זה אני שלמדתי מה הגיאומטריה המתאימה לי)
פ-א-ף, שמעתי את הבולם הקידמי נענק עד נעילה. מה זה יכול להיות? זה היה פתאומי ולא הייתי מוכן, ואני גבוה באוויר, אולי שני מטר, אולי יותר, הרבה יותר משהייתי אי פעם. הזמן כמו מאיט מהלכו, וכל שניה מקבלת המון פרטים, שברירי מחשבה, תמונות מהבהבות. היה שם איזה קטע מבריק בשביל, אני זוכר, חצי מטר, לא יותר, שנצנץ לי בשמש. מבריק זה רטוב, אני קולט, ברור – בוץ, עליתי על בור קטן מוסווה טוב טוב בבוץ. מה עכשיו? איך יורדים לקרקע? אם הייתי פרי-ריידר בטח הייתי יודע, אבל קפיצות זה לא אני. במפרט הטכני של הסטמפג'מפר צויין שיש אחריות לשלדה לקפיצה עד 10 פיט, קרוב לשלושה מטר, עם רוכב עד 80 ק"ג. אני 75, במגבלות. אבל אני נוחת בזוית. איך מתיישרים באוויר, בלי נקודת משען? אני יודע שעושים את זה, ראיתי סרטונים. ב-א-א-ם.
סצינה מקומית: הוא ניראה די אוטיסט, בכל אופן לא מתקשר ביכלל, אבל בכל פעם שאני חולף עם כיסא הגלגלים שלי על פניו, אני מבחין באיזה תו סימפטי בפניו, שביב של תובנה. כשאני בא מולו בפרוזדור, כבר מרחוק הוא מפנה דרך בשמינית חיוך, אותו הוא מסתיר בידיים, כדי שלא אראה את העיוות בפנים שלו. בדרך כלל הוא רכון על חוברת כלשהי בפינת הלובי. פעם אחת יצא לי לעבור מאחוריו וראיתי שהוא פותר תשבצים. התקרבתי והצצתי – וואלה תותח. הצעתי פיתרון לאחת ההגדרות והוא צחק, מתבייש מאוד בחיוך המעוות שלו, בריר הנוטף. לא עשיתי שום סימן שמשהו מגעיל אותי ולא נרתעתי במילימטר. הוא ליהג כמה הברות לא מובנות, מנסה בכל מאודו להשתלט על הריר. עניתי מה שעניתי, ושנינו הבננו שלא הצלחתי לפענח כלום ממה שאמר, אבל הבחנתי באינטליגנציה הנשקפת בעיניו. לחצנו ידיים ונפרדנו כידידים.
בקומיקס, כשהגיבור חוטף בומבה, מצוירים כוכבים מרצדים במעגל סביב הראש. סוג של קלישאה. אבל אני ממש רואה אותם, מסתובבים במעגל סביבי. כמו במצויירים. אהה. לא ידעתי שיש את זה במציאות. אבל מה אם איזו נשימה? החבטה הוציאה לי את האוויר מהריאות, סחטה אותי עד הסוף, ואני לא מצליח לקחת אוויר. לקחת אוויר. לנשום. לנשום. נו, לנשום. אני מנסה להרים ראש, היער מסביב שקט, איוושת עלים, ערפילים לבנבנים מצמצמים את שדה הראייה, עושה רושם שאני עומד להתעלף. מניח את הראש חזרה. עוד נשימה, ועוד אחת. הרצועה של הקסדה חונקת אותי, שולח יד ונפטר ממנה. פוקח עיניים ומרים ראש שוב. אין ערפילים, יופי, עברנו את זה. מעיף מבט לעבר הרגליים, רגל שמאל בתנוחה מוזרה, שעוד לא המציאו באף יוגה. בתחושת דחיפות פתאומית אני מנסה לסדר אותה, לקום, לפחות להתיישב. גל כאב חד בצד שמאל. שוב התקף של ניסיונות להתרומם, ערפילים, כוכבים. עוד מבט ברגל- שבורה, אין ספק. הרגשתי שהשפתיים יבשות לגמרי פתאום, שאני מתחיל לרעוד ולהכנס לפאניקה ואסור לי. אסור לי גם לזוז. שלחתי יד לאחור ואט אט גיששתי והצלחתי לשלוף את הסיגריות והמצית. בסבלנות התפתלתי ונחלצתי מהתרמיל, הרפתי איברים והינחתי לעצמי להשמט לאחור על הגב, הדלקתי סיגריה. שאנטי שאנטי שאנטי אום.
פעם נהגתי לצאת לטיולי הליכה ארוכים במדבר. כתושב של עיר צפופה רוב החיים, זה עשה לי טוב לסגור את הפה ליומיים שלושה, להתרחק מהלהג האנושי המנקר, הבלתי פוסק, מילים-מילים-מילים. והיו שואלים אותי: אתה לא משתגע לבד עם עצמך? עם מי אתה מדבר? איך אתה מעביר את הזמן? ואני עונה: להפך, אני עוזב את השיגעון ליומיים שלושה, מתחבר לשפיות, לצלילות, ומניח לזמן, מפסיק לספור אתו. עם הגיל והניסיון, והיו לי כמה נסיונות מפחידים, למדתי לצרף אלי חבר או שניים, שתקנים מושבעים גם הם. היינו צועדים במרחבים הצהובים שעות על שעות בשתיקה, עם קולות הדישדוש ואיוושת הרוח. זה לוקח כמה שעות טובות, לפעמים אפילו יום שלם, עד שאתה מתחיל לשמוע את השקט. המוח צריך להרגע ולהפסיק לזמזם, ולוקח לו זמן. בדרך כלל ביום השני למסע כשהאזניים כבר נחו, השמיעה מתחדדת מאוד, ואתה מתחיל לשים לב לפרטים שקודם לא שמעת ולא שיערת שאפשר בכלל לשמוע.
בתנועות זהירות ומדודות הצלחתי להסיר מעליי את התרמיל ולמצוא את הטלפון. חייגתי 100, אין קליטה, אוף. טרחתי לפנות כמה אבנים מתחת לגב, איזו אבן חצץ קטנה מתחת לגב מוציאה אותי מהדעת, לא נותנת מנוחה. רגל מרוסקת, כאבי תופת על כל תזוזה, ואבן קטנטונת מצליחה לתפוס את כל פוקוס. שעת צהריים. היער דומם. יש סיכוי שמישהו יעבור כאן בקרוב? חלפו כמה דקות וניסיתי את הטלפון שוב, לשתי שניות זה תפס. הלו? התנתק. גל של כאב. הטלפון מצלצל, הלו? המוקדנית הספיקה לקלוט את המספר וחוזרת אלי. עוד שלושה ארבעה נסיונות הדדיים והצלחתי להסביר לה איפה אני ממוקם. דבר איתי היא אומרת, ואם זה מתנתק דבר עם עצמך בקול רם כל הזמן.
סצינה מקומית: בשעות הבוקר הפרוזדור מלא במתנדבים בחולצות ירוקות, חייכנים, אצים רצים בתכיפות, מסיעים את זה לפזיוטרפיה, את ההוא לריפוי בעיסוק. הם ברובם אנגלוסקסים לבנבנים, בני טובים שנותנים מעצמם למען הקהילה. באחת הפעמים איזה טיפוס אפל ומסוקס, בחולצה כתומה בא לאסוף אותי לטיפול. "אתה רוצה כאפפה לפנים או שאתה בא בטוב?" הוא אומר לי. בדרך אני מנסה להתיידד: "אתה מתנדב?" "לא מותק" הוא עונה, "אני בעבודות שירות. יצאתי טוב עם העסקת טיעון." אהה. מתגלגלים בפרוזדור. "בא לך סיגריה על הדרך?" אני לא מרפה. עצרנו לסיגריה. "אתה מיקרה קל אתה, אתה לא יודע איזה מקרים יש כאן" הוא אומר לי. נפתח סדק. "רק לפני כמה חדשים פוצצתי איזה חריית', שבר בגולגולת, מרק צלעות, יד שבורה, חבל לך על הזמן. עכשיו אני פה, קולט לאן שלחתי אותו. זהו. אני סיימתי עם זה. יש דרכים אחרות."אז נפלת טוב אם השופט" אני אומר. "כל השופטים מנ-מנ-מנייקים, אממה – יש כבוד" מכבים סיגריות ויללה לפזיו.
אני שומע טירטור מנוע. 4x4 נשמע לי. זה לא האמבולנס, אבל זה משהו. "אתה בסדר?" "לא ממש", אני עונה, אם אתם לא ממהרים חכו איתי, יש אמבולנס בדרך". האניסטיקט גורם להם לנסות להרים אותי, לקח לי דקות ארוכות לשכנע אותם לא לנגוע. עוד כמה דקות – טירטור נוסף. האמבולנס. הם שלושה – פרמדיק, נהג ונער מתנדב. הנהג לחוץ מהדרך, הפרמדיק לא מוצא דרך להבניס לי את הקרש שלו מיתחת לגב, כמה שאני מסביר לו שאין לי בעיה בגב, זה רק הרגל – לא עוזר. בסוף הוא הלך לאמבולנס לחפש רצועות. נשארתי עם הנער, שנראה לי הכי קול משלושתם. "כבר לימדו אותך להפוך פצוע?" "כן", הוא עונה. הינחתי אותו מאיזה צד לבוא, עזרתי קצת עם הרגל השלמה, ותוך דקה של כאבי תופת הייתי על הקרש. הקלה גדולה. שלב א' מאחוריי.
-----&-----
עשרה ימים חלפו, והבוקר פגשתי לראשונה את הפזיוטארפיסט שלי. צעירצ'יק צנום ואנרגטי, כיפה סרוגה, לא מנסה לשחק אותה סחבק – ישר ולעניין. מזלך, הוא אומר לי, שיש לך ארבע-ראשי בנוי יופי. בעייתך – טחנו לך אותו טוב טוב בניתוח. עשרים דקות של עבודת פרך, ואני על הרגליים, עושה צעד ראשון. אחרי עוד שעה של טירונות גולני, הטיפול מסתיים. איזה אופניים יש לך? הוא שואל. ספשלייזד, למה? -תתחיל לחשוב על שדרוג, הוא אומר לי, הפזם דופק. לך על יטי – הרגל עלי. הוא מניף תיק רכיבה על השכם, "להתראות מחר, ועד אז מאה מטר על ההליכון, לא פחות, יש?" תותח. נפלתי טוב הפעם.
אני לא מוותר, נח שעה ועולה על ההליכון. צעד – צעד – נשיפה, צעד - צעד – נשיפה. עשרה ס"מ בכל פעם, כאבי תופת. אני נושך שפתיים ומנסה להגדיל לחמישה-עשר. מולי מתגלגלת ג'קלין על העגלה שלה, מבחינה בי ופורצת בקולולוי גדול כמו שרק דודה מרוקאית יודעת: איזה חתיך! איזה גבוה! איזה גבר! תוך שניה כל המחלקה סביבי, כל אחד זורק הערה. מחמוד האח כבר לידי עם מנת אופטלגין דאבל - הוא יודע מה עובר עליי. אני מתקשה להסתיר את ההתרגשות ודמעה מתגלגלת לי. צעד צעד נשיפה, צעד צעד נשיפה… אלוהים, כמה כיף ללכת.
מוקדש לחברי הרוכבים, שדאגו טילפנו ובאו, ורוממו את רוחי ברגעים הקשים
אפריל 2009,
מישו