אני וחברי יצאנו לרכוב בעוד פלח מארצנו השלמה. לרכוב בעוד חבל ארץ לא מוכר, בחבל ארץ בתולי עם אמונה בלב, להטביע את חותמנו על חבל ארץ כזה כנאמר: "עם האמונה אין עושים דברים גדולים, אך בלעדיה אין אנו עושים דבר". נפגשנו בארגמן והקפצה לרועי. עד היום כל אלה שרכבו פה (כולל אני מספר פעמים), הדרך לבקעה הייתה דרך שמורת אום זוקא (בחלקה הצפוני ביותר) עד מחולה. הפעם, אני לוקח את חברי לדרך אחרת, לא מוכרת, לחלק הדרומי ביותר של השמורה, לחלק שלא ידע גלגלי אופניים. יוצאים מרועי ומנסים לאתר את הדרך רוכבים ואין דרך. אני מביט בגי.פי.אס. ורואה שאני על הנתיב, אבל אין דרך, ממשיכים עד לצומת - סימון השבילים מראה ימינה, המסלול שבניתי מראה ישר. מחליטים לנסות לפי סימון השבילים - טעות לא יודע מי, אבל...הפכו את הסלע והפכו את סימון השבילים. מחליטים לחזור ולהתחבר לדרך שאני תכננתי. איך שחוזרים פוגשים ג'יפ עם שני אנשים טובים מרועי. לאן שואלים? רוכבים לארגמן...תמשיכו בדרך הזאת, אתם רואים את השביל, זה עד לארגמן. אני סקפטי, נכון שהם מכירים את המקום, הם גרים פה וחורשים את השטח. אבל...יש עוד דרך שתקח אותנו למטה לא? לא, אין שום דרך מתעקשים שניים, זו הדרך. נפרדים לשלום ואני מחליט שיש עוד דרך. נצמד למסלול שבניתי. חורשים שדות עד שלפתע מתחברים לדרך אחרת. האמת עכשיו אני מבין למה הם אמרו שאין עוד דרך. לפי מצב הדרך שנים על גבי שנים שאיש לא עבר פה, מי בכלל זוכר שיש פה נתיב?. "הדרך" לוקחת אותנו לראש ההר בעליה רצחנית, המון דרדרת (הולכים ברגל). השמים מתקדרים ורוחות עזות בטירוף. קור, אי אפשר לעמוד מרוב רוחות חזקות. אנו תחת ענן כזה שחור, שבחיים לא ראיתי מימי. מתפללים שלא ירד גשם, אחרת אנו טובעים פה. הנופים בדרך משכיחים את הכל. אנו בראש ההר, אלוהים איזה יופי פה, כל הבקעה וההרים מתחתינו כמו על כף היד. מתחילה הירידה הגדולה לבקעה, שיפועים חדים, דרדרות, אבנים, בקיצור מכל טוב. יורדים ועוצרים כל רגע להביט בנוף המשכר. לבסוף מתחברים לכביש 90 מספר קילומטרים צפונית לארגמן (כפי שתכננתי). מביטים במפה ורואים שאין טעם להיכנס לרכוב בשטח חזרה לארגמן, מסומן במפה שהשטח חשוד במיקוש. ממשיכים בשול הכביש חזרה לארגמן, הקפצה לרועי לרכבים והביתה.