פרק ראשון
ובו סיפור לידתו של 'הכוכב'
זה היה ביום חמישי, כפי שאני זוכר היטב. סוף היום, וכבר לא הייתי מרוכז, והעבודה – רחוקה מסיום. יצאתי מהאולפן וברחתי למשרד – אל הסוליטר. על הדרך נכנסתי לגרופי לרגע ומייד ראיתי את הטיול לחווארים שהוא פתח. זה קומם אותי קצת. עוד אחד שיודע לאיית 'חווארים'. 85 ק"מ. מטורף. לא בשבילי בכל מיקרה. סגרתי את החלון על המסך, סגרתי את כל החלונות. לבסוף קמתי ונכנסתי לאולפן, הסשן נראה זורם, ויעלה שקטה ומרוכזת. אמרתי לה שאני חותך הביתה, ושתסתדר לבד, היא לא נלחצה. היא בסדר, יעלה. על הדרך עברתי במשרד, ושוב החווארים קפצו על המסך. זכרתי את התחושה לדרוך על הקרקע המוזרה הזאת שמתפוררת לך מתחת לרגל, כששחינו לילה אחד אל הלשון, אלי ואני, בימים שלים המלח עוד הייתה צורה של אוזן. פתחתי את הפרטים ועיינתי לרגע במסלול. אמציה, אביה, מוכר. ניסיתי להיזכר איפה זה בדיוק. חריץ בחווארים יכול להיות באיזור מצדה, אבל שם יש את נחל צאלים ונחל רחף, אמציהו זה במקום אחר. איפה יש עוד חווארים? באזור כיכר סדום, נדמה לי. רגע, איפה נקודת המפגש? מפעלי ים המלח. ברור, כיכר סדום! אמציהו. אני בטוח שזה זכור לי. מיהרתי הביתה למפה.
כל הערב רכנתי על המפות וכשזה העיק עלי, יצאתי למרפסת לבחון את הסקוט שלי. אופניים טובים, אבל ידעתי שאני מכריח את עצמי לאהוב אותם. יום אחד, כשאהיה רוכב אמיתי, אחליף אותם באופניים ראויים, בתור פרס. פתאום התעורר בי החשק, והחלטתי לצאת לסיבוב לילה קצר למדרונות יפו, להתנשף קצת, אולי אחרי זה אצליח להירדם. עליתי את המדרון פעמיים, הלוך וחזור, ומצאתי את עצמי שוב במרפסת, מיוזע ובוהה באופניים, כעבור 32 דקות! בשבוע שעבר לקח לי 45 דקות, ורק עליה אחת! ברור שזה לא באופניים, זה בי. אולי כדאי להתחיל להתאמן בצורה מסודרת? אבל איך? שוב פתחתי את פרטי הטיול. 85 זה גדול עלי, וזהו. עוד יהיו טיולים. כתבתי בשרשור איזו הערה, רק שהוא ידע שיש עוד מישהו שיודע לאיית 'חווארים', והלכתי סוף סוף לישון.
ביום שישי התעוררתי מוקדם כדי לגלות שמסר אישי מחכה לי באתר. 85 נקודה, תתחיל להתאמן - הוא כותב לי. הזמנה אישית, לא פחות! תוך דקות יצאתי על האופניים לחפש לי מסלול אימונים. איפה אני יכול לצאת לשטח הכי קרוב? פניתי מזרחה, לנחל האיילון. אחרי הר חירייה פיתולי הנחל עוררו בי הדים של זיכרונות. התחלתי להסתכל סביב, האקליפטוסים, הסוף, הקוצים, המים הירוקים של הנחל. תמיד הם היו ירוקים. תמיד? פתאום ידעתי שהייתי פה פעם, הנה, מאחורי העיקול הזה יש את 'המקום שלי' לא, לא זה, העיקול הבא, לא, גם לא זה, זה צריך להיות איזה אקליפטוס גדול ומפוצל. מתי זה בכלל היה? אולי אני מערבב עם הירקון, ששם, ליד שבע תחנות, היה לי את 'המקום שלי' בימי התיכון, כשגרנו ברמת גן? תוך כדי הרכיבה תפשתי את עצמי פוזל לענפים השבורים שבצדדים – אולי אמצא ענף מתאים לרוגטקה. מאיפה צץ אינסטינקט הילדות הזה? אני מתחרפן. אולי אני לא שותה מספיק? פתאום הופיע הגשר וקטע הכל. נחתי קצת.
כשיצאתי מהערוץ אל השדות התבהרה לי התמונה. שוטטתי כאן המון כשגרנו ביהוד. פעם זה היה שדה תירס, והייתה פה שריפה ענקית. רק אני ידעתי מי הצית אותה – ראיתי ילד מהשכונה משחק עם גפרורים כאן, ולא גיליתי לאף אחד. הצלתי את התחת שלו מצרות גדולות. המשכתי לרכב מזרחה, נזכר ב'מקום שלי' בירקון עוד לפני שהיה הקניון, ו"האצטדיון הגדול במזרח התיכון" ניצב לו בודד בלב שדה קוצים. שם כבר בגרתי מהרוגטקות, וניסיתי לנשק ילדות מהכיתה, מרשים אותן עם גיטרה ולאונרד כהן. קצת יותר למעלה קטפנו בוסים ובנינו 'טיירות' ו'קיפקות' וגם סירה מדיקטים בנינו, 'דיקטטורה' קראנו לה, שלקחה אותנו עד לאמצע הנחל, ושם שקעה תוך דקה. אולי אוכל להגיע מכאן לירקון? אם אמשיך לאורך הגדר של נתב"ג, אגיע לצומת הטייסים המוכרת, שבה תפשתי טרמפים לתעשייה אווירית (שנקראה בדק אז), כשלמדתי שם מכונאות מטוסים, עד שנזרקתי מבית הספר על עישונים בקצה המסלול. אם אמשיך משם צפונה בין השדות יש סיכוי שאפגוש את מקורות הירקון! זהו! התחרז לי מסלול אימונים משלי, טיול לכל המקומות שלי, למחוזות ילדותי! כבר היה חם והדרך עוד ארוכה. הגברתי קצב.
מאחורי כפר סירקין שוב אני בשדה מוכר. כאן נחתתי עם דאון ה'קירבי' החדיש שלנו, אחד-לעשרים-יחס-גלישה, 19-מטר-מוטת-כנף, כשפספסתי את המסלול בטיסת הסולו הראשונה שלי, בימי כלוב התעופה. הייתה לי בחילה נוראית, ועודד צרח עלי שעות וסילק אותי מהסניף. כבר אז ידעתי שטייס לא יצא ממני. הסתובבתי קצת על גבול המטע, ומצאתי בקלות את הנקודה הספציפית. הספידומטר הראה 26 ק"מ ושיערתי שאני באמצע הדרך. בצל הגשר שלפתי את הגזיה. אחר כך, במטעים של מזור, התחלתי להסתבך באמת. לא מצאתי דרך ועברתי גדרות ותעלות, ואז התחילו הפנצ'רים. לאורך המסילה כבר השתמשתי בשתי הפנימיות הרזרביות, ונאלצתי לעצור כל 10 דקות כדי לנפח. כשהגעתי לפארק אפק בצוהרי היום, מותש לגמרי, נואש מלנפח, הוצאתי את הפנימית וניקיתי אותה בסבלנות מהג'יפה, איתרתי שני חורים איכשהו, והדבקתי מדבקות כמו פעם, מקפיד על הניקיון במידת האפשר. המשכתי להתגלגל לאורך הירקון באיטיות מופלגת, מנפח כל כמה דקות. ככה אני אצא למדבר? שישכח מזה, ותודה לך על היחס האישי, באמת.
כשהשמש כבר נטתה למערב והתיישבתי על ספסל לאורך הפארק, חשבתי לצלצל לבני הצעיר איתי, שיבוא עם האוטו לחלץ אותי, ושוב היכה הזיכרון. זכרתי את הפנים המכורכמות שלו, פוזל לעבר אחיו הגדול שהצליח לא לבכות, ומתאפק גם הוא בכל כוחו, כשסיפרתי להם שאנחנו עומדים להתגרש. הוא היה בן שש. אין לי כוח היא אמרה לי, אתה אבא שלהם - אתה תספר להם. לקחתי אותם, כל אחד על האופניים שלו, והכלבה אתנו, ובאנו לכאן, לספסל הזה. אח, כואב. עכשיו אני זה שמתאפק. החלטתי לוותר על איתי, פתאום התביישתי שיראה אותי ככה, ובכוחות אחרונים ניפחתי עוד קצת ועליתי על האופניים.
בערב, כשכולי דואב, כתבתי לו על מסלול האימון שלי, לשאול מה דעתו. הקפדתי לנסח היטב, שלא ירגיש עד כמה אני מתחצף. תוך דקות הוא כתב לי 'לך על זה, תפתח טיול ותבקש מאלון שיפיץ'. לא חיכיתי רגע. הדרך הייתה ברורה לי במוח, ובמקום תיאור הנוף, ניסיתי לתאר את האווירה, שהיא מהות הטיול הזה. איך אקרא לו? מאוחר בלילה צלצלתי לאלעד, מנהל ההפקה שלי, שיודע את המילים של כל השירים על-פה, לשאול אותו איך מסתיים הפזמון בשיר ההוא של אהוד בנאי, זה עם הסמבטיון ונהר ירקון. "הכוכב של מחוז גוש דן" הוא ענה מייד. איזה מלך, אלעד.
עד הבוקר כבר סיימתי לסדר את היומן של האולפן היטב לכל החודש הבא, כדי לפנות לי את הזמן. יעלה תצטרך להגדיל ראש. אם וכאשר אחזור מהחווארים בשלום, היא תזכה בהעלאה, אני - באופניים של עשירים. כל רעשי הבוקר של הרחוב כבר לא הפריעו לי להירדם. סוף סוף.