למה אני כותב את המאמר הזה: כדי לתת קצת תשובות לעצמי, ולאחרים.

לפני כחמש שנים התגוררתי עדיין בירושלים, הרגשתי כאבי בחזה, ניגשתי לקרדיולוג שעובד בהדסה עין כרם, ביצעתי אבחון ראשוני בדיקת אקו לב.

מה שנאמר לי שייתכן שנולדתי כך, אכן מאז אני מתייצב לבדיקת מעקב פעם בשנה. בדיקה זו מאפשרת להעריך האם קיימת היצרות במסתם ומה חומרתה. בדיקה זו נותנת מידע חשוב נוסף מבחינת תפקוד הלב ותפקוד המסתמים האחרים.

היצרות קלה של המסתם האורטלי הינה ממצא שכיח יחסית צריך מעקב של אקו וקרדיולוג בלבד. בדומה להיצרות קלה, גם כאשר מאובחנת היצרות בינונית במסתם האורטלי, על פי רוב הצרות זו אינה גורמת לסימפטומים ומצריכה מעקב אקו וקרדיולוג.

במצבים בהם מאובחנת הצרות קשה של המסתם האורטלי יש צורך לשקול המשך טיפול מול מעקב. חשיבות המעקב הינה בזיהוי מוקדם של מצבים שבהם כבר חלה החמרה במחלת מסתם אאורטלי מצריכה התערבות כלשהי.

ישנם מצבים שבהם בדיקת אקו לב רגילה אינה נותנת מידע מדויק המאפשר להעריך את חומרת ההיצרות. במצבים שכאלו יש צורך להשתמש בבדיקות מתקדמות יותר כגון, אקו לב דרך הוושט, צנתור לב המודינמי להערכה ישירה של חומרת היצרות, בחלק מהמקרים טומוגרפיה ממוחשבת עשויה לסייע על ידי חישוב כמות הסיד הקיים על פני המסתם.

החיים מתגלגלים והנה אני כבר אוטוטו בן 70. בגיל כזה הציפיות שלי עדיין בשמיים, והדרך היחידה שלי היא להמשיך להתוות לעצמי את המשך המסלול.

פגשתי, התאהבתי, התמוגגתי, נהניתי, השתוללתי, הכרתי, הקמתי מוסד כזה, שזה הבית שלי והמשפחה שלי. אבל הייתי עוצר באיזשהו גיל ומפסיק להתבגר פיזית. יש לי איזה רצון לחיות לנצח, כי אני קורא הרבה מדע בדיוני. מה יהיה, זה מאוד מסקרן. אבל אני לא אחיה לנצח, אני הפנמתי את זה באיזשהו שלב.

יש משהו מלחיץ בלהתבגר, "אני מרגיש שנפתח פער, אמנם קטן, בין האנרגיות האמביציות לבין היכולות הפיזיות, כנראה הגיע הזמן לדעת את המגבלות הקטנות אם אני רוצה להמשיך לחיות טוב.

בעשור האחרון, אני דוושתי, דהרתי עם האופניים עשרות קילומטרים. "אך הפעם רציתי לציין את שנתי השבעים במעשה שיש בו ביטוי גופני ונפשי".

חברים יקרים אין הרבה דברים שקורים פעם בחיים, מה שהולך להיות זה דבר שהוא "פעם ראשונה" (לרובנו ) לטפס עם האופניים 2200 מטר לפסגת החרמון. עשיתי את אותו המסלול לפני אחת עשרה שנה, זה היה קשה מאוד.

ההרגשה לחזור לאותו מסלול בגיל 70, להתחיל ולסיים זו תהייה מסימה מאתגרת מאוד.

הרגע של ההתרגשות שלפני, בזמן המקרה עצמו, ובסוף לשכב על הגב ולחשוב, זהו עשיתי את זה גם בגיל 70, ואז מגיע התפרצות זרם ענק של אושר, חכו תראו .ההרגשה של לכבוש את החרמון זו הרגשה של "פעם ראשונה" .
דעו לכם אין כל קושי לכבוש הכול בראש.

בפעם האחרונה שטיפסתי לחרמון, היה 5.3.2010 לפני כאחת עשרה שנה.
לקח לנו חמש שעות לטפס 2200 מטרים להגיע לראש ההר, ו -58 דקות הספיקו כדי להגיע שוב לתחתית.

33 ק"מ של עליה עד לרכבל תחתון, מסלול שמתחיל מתון הפך בהמשך לתלול ולקראת הסוף....נו, חרמון זה חרמון.
תמתינו בסבלנות לסיפור הרכיבה, וההתארגנות עם כל ההשלכות לגילנו, שארגנתי לתחילת נובמבר 2021.