אכן יש נושא אחד מוכחש שלא מדברים עליו בקרב המתאמנים בשנות ה-40 ו-50 לחייהם - בעיות הלב שמתעוררות בגיל מוקדם, דווקא בקרב אנשים שאימצו אורח חיים בריא מאוד. לא מדובר באירוע נדיר. בקרב הקבוצות הללו הולכים ומצטברים הדיווחים על מקרים שבהם מתאמנים הרגישו כאבים בחזה בזמן רכיבה אינטנסיבית ופונו לבית החולים לצנתור דחוף, או שלקו בליבם בזמן תחרות איש הברזל או כמה שעות לאחר סיום ריצת מרתון. הצטברות מקרים אלה דווקא בקרב אנשים שעוסקים קבוע בפעילות גופנית, מעלה את השאלה אם יותר מדי ספורט בגילאים הללו עלול דווקא להזיק לבריאות.

לב עייף - השאלה מפתיעה, כי רוב המחקרים מעודדים ביצוע סדיר של פעילות גופנית. מחקר שנערך בארצות הברית וכלל עשרות אלפי משתתפים, הוכיח שריצה של חמש דקות ביום יכולה להאריך את תוחלת החיים בחמש שנים, ואילו ריצה של 40 דקות, חמש פעמים בשבוע, יכולה להאריך את החיים בשש שנים ולהפחית את שיעורי התחלואה ממחלות שונות בכ-50%. הסיבה לכך היא שלפעילות גופנית השפעות מיטיבות רבות, הרבה מעבר לכל טיפול תרופתי או רפואי אחר: שיפור תפקוד הלב, הרחבה של עורקי הלב, הורדת רמות כולסטרול, מניעת סרטן ועוד.

יותר מדי ספורט נקשר עד היום בעיקר לבעיות אורתופדיות - שחיקה של הברכיים ומפרקי הגוף. אולם בעוד בעיות אורתופדיות משפיעות רק על איכות החיים, הרי שלאחרונה מצטברות עדויות לכך שיותר מדי ספורט עלול לפגוע באופן ניכר בבריאות. העדויות האלה מצטברות בעקבות העלייה הניכרת במספר המשתתפים בתחרויות הסיבולת השונות, בעיקר ריצת מרתון. לפני כמה שנים, עמידה באתגר של מרתון נחשבה כיעד לרצים "משוגעים" בלבד. כיום, זו תופעה רווחת גם בקרב חובבים בני 50-40, שלא התאמנו שנים רבות. חלקם אף מחפשים את האתגר הספורטיבי הבא: ריצת אולטרה מרתון או תחרות איש הברזל.

מחקרים שבדקו את ההשפעה של אימוני סיבולת ארוכים מאוד על אוכלוסיית מתאמנים חדשה זו, מזהירים מפני הנזקים הבריאותיים. עם העלייה במספר המשתתפים בתחרויות הסיבולת, הופכת תופעת "עייפות הלב" לשכיחה הרבה יותר. החוקר השבדי בנגט סאלטין (Bengt Saltin), מחלוצי חוקרי הפיזיולוגיה של המאמץ, אבחן כבר ב-1964 כי בזמן פעילות אירובית ממושכת של כמה שעות מתרחשת פגיעה ביכולת שריר הלב להתכווץ - כתוצאה מהעומס שמופעל עליו. מחקרים מודרניים מצאו שבקרב מתאמנים חובבנים תופעה זו מתרחשת לאחר שלוש שעות של מאמץ, בעוד בקרב מתאמנים מקצועיים היא מתרחשת לאחר כשש שעות מאמץ.

התופעה גורמת אמנם לירידה של 5% בלבד ביכולת התכווצות הלב וחולפת בדרך כלל בתוך 48 שעות, אבל העובדה המדאיגה היא שהירידה ביכולת התכווצות הלב נגרמת כתוצאה מפגיעה בשריר הלב עצמו. זו מתבטאת בעלייה ברמה של מולקולות (טרופונין) בדם, שהן תוצאה של תהליכי פירוק של שריר הלב. במחקרים שנערכו על משתתפי מרתון בוסטון, תחרויות אנשי ברזל באוסטרליה ותחרויות אופניים, נמצא שבממוצע בקרב 50% מהמשתתפים נמדדו בדם רמות גבוהות של מדדים המעידים על נזק לב - רמות הדומות לאלו שנמדדות בזמן התקף לב.

נכון שהתופעה היא זמנית והלב מתאושש, אבל מעקב לאורך זמן מצא שבעקבות הפגיעה, רקמה צלקתית קטנה (פיברוטית) נוצרת בקרב המשתתפים בשיעור גבוה פי שלושה מביתר האוכלוסייה. לאורך זמן, רקמה זו יכולה לפגוע בתפקוד, בעיקר כאשר היא נוצרת במסלול ההולכה החשמלית של הלב - דבר שעלול לגרום לעלייה בשכיחות הפרעות קצב הלב. מחקר שעקב אחר משתתפי מרתון ברצלונה לאורך השנים מצא ששיעור הרצים שסבלו מהפרעת קצב קלה בשם פרפור פרוזדורים היה גדול פי חמישה מאשר בשאר האוכלוסייה.
סוגיה אחרת, שסביבה ישנם חילוקי דעות מחקריים, נוגעת לכלי הדם ולהשפעה של אימונים אינטנסיביים על קצב היווצרות טרשת עורקים (עיבוי של דופן העורק). זאת בעקבות עדויות על כמות גדולה של סידן בעורקי הלב בקרב רצי מרתון חובבים, יותר מפי שניים מאשר בקרב אנשים שאינם מתאמנים. מחקר מהתקופה האחרונה מצא שרצים בני 50 או יותר, לאחר שהשלימו בממוצע חמש ריצות מרתון, נמצאים בסיכון גבוה פי שניים משאר האוכלוסייה להתקף לב בשנתיים שלאחר ריצת המרתון האחרונה. אולם מנגד, יש הטוענים שהצטברות מולקולות הסידן מעידה דווקא על יציבות של התהליך התרשתי, ובמחקרים שונים נמצא ששיעור התקפי הלב בקרב רצי מרתון דווקא נמוך משמעותית בהשוואה ללא מאומנים.

מהו "מאמץ יתר" והאם יש לו קשר לצריכת פחמימות?
זה ברור שקשה להתמודד עם העייפות שנוצרת כתוצאה מעומס באימונים, אבל יש מחקר שהוכיח שאפשר לצמצם את התסמינים ולהקל על מצב הרוח.
ימים עוקבים של אימונים קשים בדרך כלל גורמים להצטברות של עייפות, ולכן קשה יותר ויותר להשלים את האימונים, שבמצב רגיל לא היו מהווים בעיה.
זהו תרחיש נפוץ מאוד במחנות אימונים. אפילו אחרי 7 ימים ספורטאים יכולים לפתח סימפטומים של מאמץ יתר (Overreaching ) ועלולים להידרש שבועיים או יותר כדי להתאושש מזה באופן מלא.

הרכב התזונה הוא אחד הגורמים המרכזיים הקובעים את ההתאוששות בתקופה זו. בשנת 1992 פיתחנו פרוטוקול לגרימת מצב של מאמץ יתר (overreaching) בקרב ספורטאים מאומנים היטב והשתמשנו בפרוטוקול זה בהצלחה במספר מחקרים מאז.
התחלנו ללמוד יותר על התסמינים וקו הזמן בהם הפחתת ביצועים ותסמינים אחרים של אימון יתר מתפתחים. שאלה מעשית חשובה הייתה: האם זה ניתן לשינוי (שיפור) על ידי תזונה? האם אנחנו יכולים למנוע את התסמינים למשל על ידי אכילת יותר פחמימות?
במחקר שפורסם בשנת 2004 (ד"ר גול אכטן – (Dr. Juul Achten) היה המחבר הראשון של המאמר) ביצענו סימולציה לסיטואציה של מחנה אימונים לרצים. במשך שבוע הרצים התאמנו קשה מאוד ונראה היה שהביצועים מדרדרים לאורך הזמן. הרצים פיתחו גם תסמינים שונים של מאמץ יתר; בעיקר שינויים במצב הרוח. למרות שחלקם נראו כעמידים יותר לעייפות מאחרים, עד סוף השבוע כל הרצים הציגו הידרדרות של הביצועים ושינויים במצב הרוח.

רצים אלו ביצעו את אותה תקופת אימונים מוגברת פעמיים, עם מנוחה של 10-14 ימים באמצע. בסדר אקראי הרצים קיבלו תזונת פחמימות רגילה המכילה 5.4 גרם פחמימות לכל קילו משקל גוף ליום (גרם/קילוגרם/יום) או תזונה עשירה במיוחד בפחמימות. תזונה של 5.4 גרם פחמימות לקילוגרם ליום נפוצה מאוד לספורטאי סבולת וספורטאים אחרים. מצב הפחמימות המוגבר כלל 8.5 גרם לקילוגרם ליום. זוהי צריכת פחמימות גבוהה, אך לא קיצונית (לעתים קרובות ההמלצות לצריכת פחמימות עולות מעל 10 גרם לקילוגרם). היה ברור שהתזונה העשירה בפחמימות שיפרה את המצב. הביצועים עדיין ירדו כי האימונים התעצמו, אבל הביצועים של הרצים נפגעו במידה פחותה וההפרעות במצב רוח ותחושת העייפות היו פחות חמורים כאשר צרכו יותר פחמימות.

לכן הגענו למסקנה כי תזונה עשירה בפחמימות אינה יכולה למנוע את התסמינים של מאמץ יתר ואימון יתר, אבל יכולה לצמצם אותם. היא תאפשר לספורטאים להתאמן קצת יותר קשה במשך קצת יותר זמן, והיא עשויה להפחית את הסיכון להגיע לאימון יתר.