על מים ואופניים - למה אנחנו שונאים כל כך לרכוב בחורף, ואיך יוצאים מהבוץ הזה 17.2.2019
מעשה שהיה כך היה...
לפני כמה שנים, יצאתי לרכיבה עם חבריי לקבוצה באזור מסילת ציון, נווה אילן ודרך בורמה, את פנינו קידם מזג אוויר סגרירי-מה שהצליח ברגע אחד להעכיר את האווירה הצוהלת שעמה יצאנו לדרך, והחיוכים הרחבים התחלפו תכף ומיד במבטים מושפלים וברטינות.
בתחילת הרכיבה מזג האוויר עשה עמנו סוג של חסד, בחזרה ארובות השמים נפתחו ממש בסמוך לדרך, אך מרגע זה הגשם לא הפסיק לרדת ולו לרגע, וכשעמדנו עובדי עצות, הוא רק התגבר, כאילו מתגרה בנו ואומר, נו, נראה אתכם יוצאים עכשיו לרכיבה!
לא הייתה לנו ברירה, אנחנו לא נשברנו ולא מהרנו להימלט מן המבול, אלא ששפת הגוף שלנו, העידה שלא היינו ערים כלל למטר המידפק על קסדותיהם, כאילו מדובר ביום אביבי שטוף שמש...
המראה הסוריאליסטי הזה היה עבורי התגלות של ממש, מי שכבר חווה רכיבה בגשם יזדהה מיד עם מה שאני עומד לכתוב כאן, שהרי בדומה להרבה נושאים אחרים הקשורים לרכיבה (ולחיים בכלל), גם עניין ההתמודדות עם גשם הוא כולו בראש...
בדקות הראשונות היינו במגננה, עקפנו שלוליות, ועד כמה שהדבר יישמע הזוי, ניסינו ככל האפשר לא להירטב... אלא שמים, כידוע, הם אחד הכוחות החזקים בטבע וחיש מהר החלו להיקוות באגנים קטנים בעורף, על הירכיים ובעשרות מקומות אחרים ומשם זרמו להם בבטחה אל כל אותם מקומות ש... איך נגדיר זאת בעדינות, השמש אינה זורחת עליהם לעולם. כל מי שהתנסה בחוויה המפוקפקת של טיפת מים המזדחלת במורד הגב בואכה חריץ הישבן יודה שמדובר באירוע מטריד מאין כמוהו שמעביר צמרמורת מקצה הבהונות ועד הקדקוד.
חלפו עוד דקות מספר ובשלב הזה כבר היינו ספוגי מים כדבעי. ואז התרחש הקסם...
כשהגיעו מים עד נפש (תרתי משמע), פתאום הרגשנו כאילו אין כבר טעם להילחם, הרי ממילא אנחנו כבר רטובים אז מה יועילו המאבקים? וכאן התחיל הכיף הגדול!
אם אתם מסוגלים לשחזר את הרגע הזה שבו כילדים קטנים רצתם כאחוזי אמוק אל תוך השלולית הגדולה במגרש המשחקים, קפצתם, בטשתם ברגליכם והתזתם מים לכל עבר בצהלה, הרי שכך בדיוק חשנו אנחנו באותו רגע קסום שבו הפסקנו להילחם ופשוט התמסרנו כל כולנו לגשם.
אם קודם לכן עקפנו שלוליות, הרי שעכשיו דהרנו לתוכן בשאגות שמחה; אם לפני כן חצינו בזהירות קטעי בוץ, הרי שעכשיו התחרינו בינינו למי יש אופניים מטונפים יותר, והשמחה הייתה רבה.
באחת העצירות נתקלנו בקבוצת רוכבים מקומיים, ניגשנו אליהם מוצפים בחיוכים וצעקנו "ואאאווו, גם אתם רוכבים בגשם? האין זה מגניב ביותר?" כשהתקרבנו נדהמנו לגלות שהם פשוט לא הבינו על מה המהומה, "אנחנו רוכבים רוב השנה במזג אוויר כזה", הם ענו בשוויון נפש, "מה כל כך מסעיר לרכוב בגשם?"
נו, טוב, נראה איך הייתם מגיבים לו לקחנו אתכם באוגוסט אל דרך הסוכר... זה חדש עבורנו, כאילו דא?
הרכיבה הזו בגשם השוטף הייתה אחת החוויות המדהימות שחוויתי על אופניים. כשחזרנו, עייפים ורטובים (אך מרוצים), הביטו בנו שאר חברי הקבוצה בתדהמה ולא הצליחו להבין ממה נהנינו כל כך. ומאז, גם בחורף הישראלי, אני מקפידה לצאת לרכיבות גם בגשם מתי שרק מתאפשר לי.
כל עוד לא קר ממש (ובינינו, בישראל אפשר לספור את מספר הימים הקפואים על אצבעות שתי ידיים) ורק גשום, ביגוד מבודד פותר את הבעיה.
בוץ? ובכן, אמנם חשוב לדעת לרכוב נכון בבוץ, בעיקר כדי לא להזיק למכלולים ולתלוש למשל את המעביר האחורי, אך פרט לכך, כל עוד אין מדובר בבוץ דביק שסותם את הגלגלים ועוצר אתכם מלהתקדם, הרי שאת הלכלוך עצמו אפשר לשטוף בסוף הרכיבה וזה לא כזה עניין גדול, מה גם שהחלקות בבוץ זה כיף!
והעצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכם היא כמובן לזכור ש"הכול בראש" וברגע שתשתחררו מהנטייה הזו לנסות להתחמק מכל טיפת גשם, תגלו שרכיבה שכזו מזמנת לכם חוויה יוצאת דופן, מרעננת (תרתי משמע), כזו שתחזיר אתכם לאותם ימים בגן החובה שבהם שלוליות ובוץ היו סיבה אמתית למסיבה.
נסו בעצמכם, אני בטוח שתיהנו.