ארבע אפס, אפס, זו השעה, קם בבוקר, בוקר רגיל, מנסה שוב לקום, להיכנס לשגרה, זו השעה להתעורר, להתבונן מסביבי. לא רואה, לא שומע שום ציפורים, החיים הם כמו אלף תקוות שרובן, מתנפצות על הזכוכית שמולי, ואולי רק תקוות חדשות יעזרו להתמודד עם אתגרים חדשים - אבל למי יש כוח לחלום, צריך להתכונן לחיים שבחוץ, שוב לדבר, שוב להתעורר מהאשליה של החופש, שוב להיכנס אל השער של אלה שעוטים מסכה של מתבגרים, שלומדים בהתהוות, זה כבר לא אותו דבר, זהו נגמר לו החופש, מתרגש. חושש, נרתע, מתי ציפורי הבוקר של החופש יחזרו, מנדידתן, אני שואל, אולי בסוף השנה, הן יבואו ואולי יכירו אותי ? יותר חכם, יותר טיפש, הכי יפה, ממש זוועתי, שוב לבד , אולי עם חבר? אבל אי אפשר לדעת, כי יהיו מיליון רגעים, ואני לא מודע אפילו לאחד מהם, אולי השנה יירקמו חלומות, חדשים שיחברו את כל שברי הזכוכית שהתפזרו, והציפורים יהיו גאות ומאושרות, וזה בדיוק, מה שאני רוצה להיות. עם אותם מחשבות, ולא מעט חששות מגיל ההתבגרות יצאתי השכם בבוקר שוב לדווש בקרבת הבית במסלול שהפך להיות חצר הבית. חזרתי לאחר רכיבה קצרה, מאתגרת, רגוע ומאושר, בתום רכיבת נפח של (2:20) שעתיים, ועשרים דקות, עם עוד כמה קילומטרים נוספים לרפרטואר של 30:45 ק"מ, וטיפוס מצטבר של 120 מטר גובה. המשך שבוע טוב לכולם, נתראה בשבילים. פיירו מצ"ב לינק לגלריה: