המבצר ולמרגלותיו בתי התושבים שנהרסו בחפירה הארכיאולוגית
תושבי הכפר סובלים ממסכת התעללות אכזרית ומשורה של הגבלות חמורות מצד המנהל האזרחי ורשות הגנים והטבע, שתכליתם לייאש אותם ולגרום להם לעזוב את המקום.
הם אינם מורשים להיכנס לירושלים, מאחר ואינם בעלי תעודות זהות כחולות. אולם הם מנותקים גם מהכפרים הפלסטינים הסמוכים משום שחומת ההפרדה וכביש האפרטהייד 436 [עליו מורשים לנסוע רק ישראלים בעלי תעודות זהות כחולות] חוצצים ביניהם.
היסטוריה יהודית ונוצרית
תנאי המחייה במקום קשים במיוחד. בכניסה אל מה שנותר מהכפר נמצא בית מידות, שבו מתגורר משתף פעולה בעל תעודת זהות כחולה. על הבית, המושכר בחלקו למתנחל שמפעיל במקום אולם אירועים, מותקנת אנטנה גדולה של חברת תקשורת המסכנת את בריאות התושבים, אך למי אכפת? מהעבר השני מצוי מגדל המתנשא לגובה כ- 30 מטר, מוקף בחומת בטון, ועליו מותקנות עשרות מצלמות אשר מתעדות את תנועות התושבים 24 שעות ביממה. בהמשך, מבנה חד-קומתי קטן וקרוון מוקפים בגדר, המשמשים כבית הספר היחידי בכפר. לאחרונה הצליחו התושבים לסלול דרך עפר בתחומי הכפר לאחר תקופה ארוכה שנאסר עליהם לעשות כן. התושבים מתגוררים בפחונים ובבתים שנהרסו בחלקם על ידי המנהל האזרחי.
משמאל: ביתו של משתף הפעולה. מימין מגדל עם עשרות מצלמות שמתעדות את התושבים
מאז שנת 1971 נאסר על התושבים לבנות בשטחי הכפר. זכות הריבוי הטבעי שמורה, ככל הנראה, למתנחלים בלבד. צווי הריסה הוצאו על מרבית המבנים בכפר, כולל הקרוון וגדר בית הספר. רק ביתו יוצא הדופן של מי שמשתף פעולה עם הכיבוש חמק מגורל דומה.
הכניסה אל הכפר מותרת לתושביו בלבד, בהתאם לרשימה שמית הנמצאת בידי המנהל האזרחי. אורחים, בני משפחה ומכרים פלסטינים אינם מורשים להגיע אליו. תושביו, כולל ילדים קטנים, חייבים להציג תעודת זהות מקורית בכל פעם שברצונם להיכנס/לצאת מהכפר. צעירים המבקשים להינשא נאלצים לעזוב את הכפר בגלל איסור הבניה. בנוסף, קוצב המנהל האזרחי את כמויות הסחורות שנכנסות לכפר. לפני זמן לא רב התקבלה תרומה של 400 תרנגולות, אולם הכנסתן לכפר סורבה בתחילה מסיבות ביטחוניות, ולאחר מכן בטענה שמדובר בכמות מסחרית. [על התושבים נאסר להכניס לכפר מצרכים בכמות מסחרית על מנת שלא יתחרו, חלילה, בישובים היהודים שסביבם]. לאחר טרטורים חוזרים וניישנם התקבל לבסוף האישור המיוחל וכיום הן מספקות את תצרוכת התושבים. אספקת המים אף היא מאד בעייתית. התושבים רוכשים מים במחיר 25 ₪ לקוב ולאחר טרטורים של הלוך-ושוב ניתן להם היתר להכניס לכפר מכלים שחורים לאגירת מים. והגרוע מכל, אין בכפר שירותי רפואה, לירושלים אסור להם להיכנס, וכך במקרה חירום רפואי, כדי להגיע לבית חולים עליהם לעבור במחסום אל ג'יב, ומשם לנסוע לרמאללה. כמובן שאמבולנס מרמאללה לא יכול להגיע לכפר, כיוון שאינו נכלל ברשימה השמית של מותרי הכניסה לכפר.
אז ממה בעצם מתפרנסים התושבים?
במשך תקופה קצרה הם התפרנסו מרחיצת מכוניות ומדוכנים בהם מכרו תוצרת חקלאית, אך המנהל האזרחי הרס את מתקן הרחצה ואת הדוכנים בטענה שהללו "מבנים" ולכן בנייתם מהווה עבירה על החוק. גם נטיעת עצי זית ועיבוד שטחים חקלאיים לתצרוכת עצמית או למכירה נאסרה עליהם.
אפשרות הפרנסה היחידה שהמנהל האזרחי מתיר להם היא עבודה באתר הארכיאולוגי. כלומר, רק אם יהיו שותפים לחפירת בתיהם לשעבר ולהכחדת ההיסטוריה והנרטיב האסלאמי של האזור, יוכלו להמשיך להתקיים על האדמות שנגזלו מהם.
המקרה של נבי סמואל מהווה תקדים משום שזו הפעם הראשונה שהרשויות הישראליות מוחקות כפר קיים בגדה המערבית לצורך הפיכתו לאתר עתיקות. בימים אלה כשמתנהל ויכוח ציבורי בענייני צדק ומוסר, יחס השלטונות כלפי תושבי הכפר נבי סמואל הוא דוגמה אחת מני רבות לרשעות, אטימות, ציניות והיעדר תום לב הכרוכים בכיבוש ובשלילת זכויות אדם מאוכלוסייה אזרחית, הנמשכים מזה כ- 50 שנים.