סיפור הדרך מעין המצלמה:

תחילת המסלול, תחנת הדלק בשער הגיא, באב אל ואד (שער-הגיא) הוא מעבר הררי צר, שבתוכו עובר הכביש הראשי מהשפלה לירושלים. המעבר נמצא כ-20 ק"מ מערבית לירושלים. במלחמת העצמאות היה שער הגיא נקודת מפתח בדרכן של שיירות האספקה לירושלים, התנהלו בו קרבות קשים של חטיבות הראל וגבעתי במטרה לפרוץ את המצור על ירושלים.
באב אל ואד (שער-הגיא) הוא מעבר הררי צר, שבתוכו עובר הכביש הראשי מהשפלה לירושלים. המעבר נמצא כ-20 ק"מ מערבית לירושלים. במלחמת העצמאות היה שער הגיא נקודת מפתח בדרכן של שיירות האספקה לירושלים, התנהלו בו קרבות קשים של חטיבות הראל וגבעתי במטרה לפרוץ את המצור על ירושלים. אזור שער-הגיא והמשלטים החולשים עליו נכבשו, בסופו של דבר, בסדרה של מבצעים עקובה דם במסגרת מבצע "נחשון" באפריל-מאי 1948.

בתחילת מלחמת העצמאות, בשבוע הראשון של דצמבר 1947, פתחו הערבים בהתקפות נגד כלי רכב יהודיים, שנסעו בכביש ת"א-ירושלים, בעיקר בקטע שבין שער-הגיא והקסטל. האחריות לאבטחת התחבורה בכבישי הארץ, נמסרה לידי הפלמ"ח. המכוניות היהודיות נעו בשיירות קטנות, ולכל אוטובוס נוסעים שעלה לירושלים הוצמד ליווי מזוין. החוליה כללה בדרך כלל שני מגנים, לרוב בחור ובחורה. השניים התחזו כנוסעים רגילים באוטובוס. הנשק המפורק הוסתר על גופה של הבחורה, מחשש לחיפושי נשק מצד הבריטים. בצמוד לשיירה נסעו שתיים-שלוש מכוניות, ובהן לוחמים חמושים בכלי נשק וברימונים. את השיירות ליווה גם כוח חוקי - נוטרים מהמשמרות הנעים של משטרת היישובים העבריים, שהיו לכאורה כוח ביטחון ממשלתי, אך למעשה קיבלו הוראות "מההגנה". הללו נסעו בטנדרים פתוחים, מכיוון שהבריטים לא התירו להם להשתמש במשוריינים.

מְסִילַּת-צִיּוֹן הוא מושב עובדים צפונית לעיר בית שמש השייך למועצה אזורית מטה יהודה. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן ככפר עבודה, לאחר זמן מה עזבו המייסדים ובמקומם באו עולים מקוציו שבהודו.
היישוב משתייך לתנועת המושבים. שטחו: כ-1,000 דונם. גובהו: 350 מ' מעל פני הים.
שמו של היישוב סמלי ובהיותו סמוך לדרך בורמה, הוצע על ידי זאב וילנאי ומבטא את פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות ומבוסס על הפסוק: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט...עברו בשערים פנו דרך העם, סולו המסילה סקלו מאבן, הרימו נס על העמים...אמרו לבת ציון הנה ישעך בא" (ישעיה ס'ב, א'-י'ב).
יער אשתאול-דרך בורמה
יער אשתאול משתרע על פני כ-12 אלף דונם בצפון שפלת יהודה. היער נטוע במדרונות של גבעות נמוכות המתנשאות לרום של עד כ-350 מטרים מעל פני הים. חלקו המזרחי של היער גובל בכביש 38, המציין את הגבול בין השפלה להרי ירושלים. בצפון תוחם את היער בכביש תל אביב-ירושלים (כביש 1), ובדרום תוחם אותו כביש 44 ובמערב כביש 3.

אודות המושב אשתאול אודות
את המושב אשתאול הקימו עולים מתימן מיד לאחר מלחמת העצמאות הקמת המושב הייתה חלק מהפעולה להתיישבות מהירה בכפרים הערבים שבין תל-אביב וירושלים שנכבשו במהלך הקרבות. המטרה הייתה ליצור רצף התיישבותי בין ירושלים לתל אביב ויישובי השפלה. השם נבחר על שם אחת מערי שבט דן כמסופר בתנ"ך בספר שופטים. היא מזוקר כעיר שבאזורה החל לפעול שמשון. הגרעין המייסד הגיע בדצמבר 1949, והורכב ברובו מעולים שעבדו בעבודות יערנות יזומות ורצו להקים בית במושב. בהמשך פותחו במקום לולים וענפי חקלאות, בעיקר בעזרת ארגון הג'וינט. בשנות ה-90 נקלטו במושב כ-100 משפחות חדשות במסגרת הרחבה של מנהל המקרקעין.ליד המושב יש בית בד המציע שמן מקורי ומוצרים נוספים וכן את יער אשתאול הפתוח למבקרים. היער הוא חלק מהפארק על שם יצחק רבין ז"ל. במקום יש מרכז הדרכה למבקרים וחוות תבלינים בה מגדלים כ-40 תבלינים מסוגים שונים.
במקום ניתן לצפות בשלל בעלי חיים, פרחים וצמחים, ועם קצת מזל אפשר לראות גם צבאיים משוטטים לצד גתות עתיקות ובורות מים פעילים. לצורך המטיילים שחפצים בתנאים מודרניים יותר, הכשירה הקרן הקיימת מספר רב של חניונים המצוידים לנופש פעיל עם מתקני משחק לילדים ופינות מנוחה. במקום מתגוררים כ-200 משפחות שבנו בית במושב ולמקום אופי מעורב.

צומת שמשון, כביש 38
נתיבו של כביש 38, מקיבוץ בית גוברין לשער הגיא, עובר על דרך רומית עתיקה שחברה בין ירושלים דרך בית גוברין עד אשקלון. היא התחברה עם אחת מדרכי האורך שחצו את ארץ ישראל מצפון לדרום - מצפונית מתל מגידו ועד דרומית לבאר שבע. בין "צומת האלה" לבין "צומת שריגים" על גבעה - מול החממות של המושב גבעת ישעיהו, מערבית לכביש, מצוי ריכוז של אבני מיל אחדות מהדרך הרומאית: בית גוברין (אליותרופוליס) - ירושלים (איליה קפיטולינה).
במקום נערכו חפירות ונמצאו בו שני מפלסים של הכביש הקדום. קבוצה נוספת של אבני מיל רומיות נמצאה בתל גודד - שני ק"מ צפונית לבית גוברין.
הכביש התקיים כבר בימי המנדט הבריטי ובראשית 1944 תואר כ"כביש משוכלל.
בשנת 1960 שודרג קטע הכביש בין אשתאול לשער הגי ויושרו בו חלק מהעיקולים.
החברה הלאומית לדרכים בישראל מתכננת להפוך את הכביש לדו מסלולי בקטע שבין שער הגיא לעיר בית שמש. בשלב ראשון שופרה העקומה ליד אשתאול, ובהמשך הכביש יורחב ויוקמו בו מחלף בצומת שמשון וחמישה מחלפים קטנים לאורך הכביש. באזור מסילת ציון יוקם מעבר אקולוגי למעבר בעלי חיים משני צדי הכביש.
נכון ל 2016 העבודות להרחבת הכביש בין מחלף שער הגיא עד לכניסה לעיר בית שמש בעיצומן.

הכניסה ליער הקדושים מכביש 395
משני צדי נחל כסלון שבפרוזדור ירושלים נטעה קק"ל ב-1951 יער כגלעד לקרבנות השואה: ששת מיליון עציו הם נרות נשמה ירוקי עד, לזכרם של ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה. היער, שניטע בתרומת ארגון "בני ברית", משתרע ממזרח לכביש שער הגיא-בית שמש (כביש מס' 38) ומצפון לכביש צומת אשתאול-צובה (כביש מס' 395) בגובה של כ-600 מטר מעל לפני הים. בקיץ אפשר למצוא כאן מפלט מחום היום ובאביב נהנים המבקרים משפע אדיר של צמחי בר.

דרך נוף דרומית היא כשלושה קילומטרים אחרי הכניסה ליער הקדושים - אורך: 9.5 ק"מ, גובה מצטבר ממערב למזרח: 440 מ', גובה מצטבר ממזרח למערב: 40 מ', רמת רכיבה בינונית, הדרך מסומנת בשטח על ידי סימון שבילים כחול.

הוא ללא ספק אחד האזורים היפים בארץ – עמק יפהפה מוקף שלוחות הרים אדירות מכוסות ביער צפוף שבתוכו מסתתר מגוון רחב של פרחים, צמחים וחיות בר האופייניות לארץ ישראל המוגבלות בשטחי המחיה באזורים אחרים.

דרכי הנוף העוברות ביער מספקות לרוכב האופניים מבטים על הטבע מערוץ נחל כסלון בתחתית העמק, פנורמות מרשימות ממרומי צלעות ההר, עליות סוחטות ריאות וירידות סוחטות קריאות וגם סינגל אחד המוסיף נופח טכני לרכיבה וקשר בלתי אמצעי והדוק במיוחד עם הטבע המופלא.

הרכיבה בדרכי יער הקדושים מומלצת בכל עונות השנה – הגשם בחורף אינו מפחיד את דרכי הכורכר המתנערות מן המים ומאפשרות רכיבה נטולת בעיות בוץ גם בימים הגשומים ביותר. באביב הפריחה מרהיבה ומחממת את הלב, ואוויר ההרים הצלול בשילוב עם הצללה על חלקים ניכרים מהשבילים מאפשרים רכיבה משגעת בנוף ירוק גם בלב הקיץ הישראלי הקשוח.
הדרכים ביער ובסביבתו מספקים לרוכב האופניים אין-ספור אפשרויות ערבוב והתאמה לרכיבה מהנה מסוגים שונים – רכיבה משפחתית, טיול לחבר'ה או רכיבת אפיק רוויית קילומטרים ועליות.
גִבְעַת יְעָרִים הוא מושב בפרוזדור ירושלים, שממוקם כ-2.5 קילומטרים דרומית לנווה אילן, סמוך לכביש 395 בין עין כרם לאשתאול.
המושב הוקם ביוני 1950 על ידי כ-50 משפחות של עולים מהכפר גדס שבתימן ששהו במחנה עין שמר. בחודשים הראשונים התגוררו המתיישבים באוהלים ובנו את בתיהם, שבנייתם הסתיימה בסוף 1950 .
בשנותיו הראשונות סבל המושב מריבוי מסתננים. באחד המקרים פצעו מסתננים את שומר המושב בעת שניסו לקחת את נשקו.
בשנת 1956 צוין המושב בעיתון "מעריב" כמופת להצלחה, הנעדר סכסוכים פנימיים, בעל רמת חיים גבוהה וללא עזיבות . בשנת 1960 הוחלט להעביר למושב 200 דונם מאדמות ליפתה לעיבוד משותף של מטעים . בשנת 1963 נסללו במושב כבישים פנימיים. רבים במושב הרחיבו את בתיהם מכספם כדי לשכן את משפחותיהם הגדולות. במושב גם נקלטו בני הדור השני, אך בהיעדר קרקע הם לא קיבלו משקים .


סיפורם של תושבי כפר אל גדס שעלו לישראל
סוף שנת 1949 מתעורר הכפר אל גדס, בתימן בעקבות הודעות ושמועות על שליחים שהגיעו מישראל להתכונן לעלייה המונית. חמש – שש שנים קודם לכן הגיעו שליחים והיו דיבורים על העלייה לארץ, אולם ההתעוררות הגדולה באה בעקבות הקמת מדינת ישראל.
כך קרה שאחרי החגים התחילו כל בני הכפר להכין את עצמם לעזיבה: זה אומר מכירת אדמות, מכירת הבתים לתושבים המקומיים במחירים אפסיים כמעט. תוך חודש, זה היה לאחר חג הסוכות, יצאו כל בני הכפר במסע רגלי אל עיר המחוז תאעז. משם התארגנו במשאיות שהובילו את כל תושבי הכפר אל העיר עדן שהייתה מושבה בריטית בקצה הדרומי של המדינה על חוף הים.
המסע היה מפרך בתנאים קשים בייחוד עבור משפחות עם תינוקות ועם זקנים. בסוף כל יום חיפשו מקום לחניית לילה כשהצידה כללה מעט מזון ותנאים מאוד לא נוחים. המסע הזה הסתיים תוך שבוע ימים במחנה העולים "חשאד" שמאוחר יותר ניתן לו השם העברי גאולה. במחנה זה שהיינו בערך כחודש ימים כשכל יום יוצאות טיסות לארץ ישראל. התנאים במחנה היו קשים אבל הייתה אווירה של "פעמי-משיח".

עין ראפה הוא כפר ערבי, ממוקם כ-10 ק"מ מערבית לירושלים, בוואדי שבין כביש 1 ואבו גוש מצפון וצובה מדרום.
הכפר נקרא על שם המעיין "עין ראפה" הנמצא במרכזו. בדומה למעיין "עין לימון" (לַמוּר) הסמוך, גם מקורו של השם "ראפה" הוא צרפתי. תושבי הכפר מספרים שבאחת מקבוצות הנזירים שפקדו את המקום, היה כומר בשם "ראפה". הכומר אמר לתושבי הכפר, שאם יחפרו בנקודה מסוימת ימצאו נביעה. התושבים חפרו באותו המקום ומצאו את הנביעה, שנקראה מאז "עין ראפה" על שם אותו כומר.
הכפר הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי שלושה אחים מהכפר סובא הסמוך שנכבש ב-1948 ועל אדמותיו קיים היום קיבוץ צובה. תושבי עין ראפה ברחו מבתיהם בזמן מלחמת העצמאות אך חזרו עם תום המלחמה. ב-1949 קיבלו תעודות זהות ואזרחות ישראלית. בשנת 1962 בקשו נציגי התושבים לקדם את סלילת דרך הגישה לכפר.
אַבּוּ גוֹשׁ תעתיק מדויק: (אַבּוּ ע'וֹשׁ)) היא מועצה מקומית במחוז ירושלים בישראל, השוכנת בהרי יהודה, מערבית ליישוב מבשרת ציון, לאורך צדו הצפוני של כביש 1 וברום ממוצע של 800 מ' מעל פני הים. בשנת 1992 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. אבו גוש ידועה בזכות החומוסיות שבה, המסגד החדש שהוקם בה שהוא מהגדולים בישראל, ופסטיבל אבו גוש - פסטיבל מוזיקה ווקאלית שנערך פעמיים בשנה במנזרים העתיקים במקום. ביישוב מסעדות רבות והוא מהווה מוקד משיכה לתיירים.
בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-2013 נבחר עיסא ג'בר לכהונה ראשונה כראש המועצה המקומית, זאת לאחר שבן בריתו סלים ג'בר פרש לאחר שלוש כהונות רצופות.

הקרב על אבו גוש: בכפרים הערביים יוצאים נגד השכנים החדשים
בכפרים בפרוזדור ירושלים קיוו שתוכניות הבנייה החדשות יפתרו את מצוקת הדיור. בפועל, מתיישבים שם קיצונים שמביאים עמם תפיסות אנטי-ישראליות. כעת יוצאים תושבי האזור למאבק.
הכפרים אבו-גוש, עין-נקובה ועין-ראפה, יישובים ערביים שממוקמים לאורך הכביש העולה לירושלים, נחשבים המקומות הסובלניים והפתוחים ביותר בחברה הערבית ביחס לדו-קיום בישראל. מדי שבוע מגיעים לכפרים הללו תושבים יהודים לבקר, לסעוד ולטייל. הנופים הירוקים על הגבעות בדרך לירושלים והכנסת האורחים של התושבים המקומיים, הפכו את האזורים הללו לסמל של שלום בין יהודים לערבים.
עם זאת, תכוניות נדל"ן שדווקא היו אמורות לפתח את הכפרים הללו, עלולות להצית מאבק בין התושבים המקומיים למדינה ולשנות לחלוטין את הדמוגרפיה והצביון הייחודי של שלושת הכפרים.
בשנתיים האחרונות מקודמות תכוניות בנייה לשלושת היישובים. עין-נקובה ועין-ראפה שייכים למועצת מטה יהודה, ואבו-גוש מוגדר מועצה מקומית. כל הכפרים סובלים מבעיות צפיפות קשות והיעדר מגורים לצעירים בני המקום.
קריית יְעָרִים (מכונה טֶלְז-סְטוֹן) היא מועצה מקומית המאופיינת באוכלוסייה דתית-חרדית בפרוזדור ירושלים מערבית לאבו גוש ומזרחית לנווה אילן.
שנת 1933, היה איש העסקים היהודי מנשה אלישר מעורב ברכישת 600 דונם קרקע באזור אבו גוש, יחד עם סגן הקונסול הגרמני בירושלים ואיש הנדל"ן ג'וזף פסקל אלבינה, לאחר חמש שנות מאבקים משפטיים מול הבעלים הערביים של הקרקעות, נרשמה הקרקע על שמו של אלישר ו"חברת קריית יערים בע"מ". במטרה להקים במקום עיר גנים שתתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן. התוכנית לא יצאה לפועל עקב המרד הערבי הגדול.
נווה אילן (נְוֵה אִילָן) הוא מושב שיתופי ליד אבו גוש וירושלים, השייך למועצה אזורית מטה יהודה. לראשונה הוקם במקום קיבוץ, ב-27 באוקטובר, 1946 על ידי 31 יוצאי המחתרת האנטי-נאצית מצרפת - המאקי. גרעין "התגבורת" - כ-70 יוצאי צפון אפריקה שהגיעו באוניה אקסודוס ובדרך בורמה - הצטרף בהפוגה השנייה ביוני 1948.
בהדרגה, מ-1951 ואילך, ננטש הקיבוץ בשל מתחים חברתיים, והתפרק סופית בשנת 1956 על אדמותיו הוקם סניף של בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שהתפרק גם הוא, בשנת 1967.
בסוף שנות השישים הוקם בארצות הברית גרעין "המגשימים", כחלק מתנועת יהודה הצעיר, אשר חבריו הראשונים הגיעו לארץ בשנת 1970 כדי להקים בנווה אילן יישוב שיתופי. בתחילה חיו חברי הגרעין במרכז הקליטה במבשרת ציון, במשך כארבע שנים עד שבנייני היישוב הוקמו. אך קבוצה קטנה של שש משפחות החליטה ליישב את המקום מיד, ושיפצו בעצמם בניינים ישנים מהקיבוץ שעמד שם בשנות הארבעים, וחיו שם כבר החל משנת 1972. כשהסתיימה הבניה הכללית, כל המשפחות עברו ממרכז הקליטה לנווה אילן, ואף המשפחות הראשונות עברו למגורים החדשים.
לאחר שהקבוצה התבססה במקומה החדש, החלו להצטרף משפחות ישראליות וכן עולים חדשים ממדינות אחרות, כמו אנגליה, דרום אפריקה וניו זילנד.
מייסדי נווה אילן התכוונו שהיישוב יהיה חלק מהתנועה הקיבוצית, אך באותו זמן לא התקבלו למרות המבנה השיתופי של הקבוצה, מכיוון שלא היה חדר אוכל שיתופי ביישוב, וגם לא לינה משותפת שעוד הייתה נהוגה אז במרבית הקיבוצים. אז בתחילה השתייכה לתנועת המושבים, ורק יותר מאוחר הצטרפה לתנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם).
הענפים העיקריים בתחילת ימי המושב היו מפעל אלקטרוניקה, מרכז מחשוב, לולים של תרנגולי הודו, ופטריות. הלולים נהרסו במהלך מגפת שפעת העופות. בשנים האחרונות הוקמה הרחבה ליישוב, הקרויה "נופי אילן".

דרך דיפנבייקר היא דרך עפר בין שער הגיא לנווה אילן, על הרכס המקביל לתוואי כביש ירושלים-תל אביב, בשטח פארק רבין.
הדרך נפרצה על ידי הקרן הקיימת לישראל בסוף שנת 1975, בסיוע משלחת ציונית מקנדה ונקראה של שמו של ראש ממשלת קנדה לשעבר
ג'ון דיפנבייקר, ידיד ישראל, אשר נחלץ באותה שנה לעזרת מדינת ישראל כאשר תבע, יזם ודחף חקיקה בפרלמנט הקנדי שתתנגד באופן מפורש להחלטת האומות המאוחדות שהשוותה את הציונות לגזענות, ההחלטה עברה פה אחד וקנדה התנגדה להחלטה במליאת האו"ם.
הדרך עוברת על "רכס המשלטים" ומקשרת בין משלטי מלחמת השחרור שהגנו על קטע הכביש בתש"ח. בחלקה היא עוברת על תוואי דרך רומית ומלווה את ערוץ נחל אילן. בצד הדרך רוכזו מספר אבני מיל מן הדרך הרומית שעלתה מהמאוס לירושלים.
בציידי הדרך פזורים שלטי הסבר אודות משלטי הדרך, תנועת השיירות לירושלים ושלדי משוריינים מתקופת מלחמת השחרור. כמו כן ניתן לערוך ממנה תצפית מערבה, לכיוון השפלה, צפונה לכיוון נטף והרי בנימין, מזרחה, אל הקסטל ושמורת המסרק ודרומה אל שואבה, שער הגיא ורכס שיירות.
סמוך לנווה אילן, במקום התחברות הדרך אל כביש ירושלים-תל אביב מצויה אנדרטת פורצי הדרך לירושלים, מעל בסיס בטון המעוטר בכתובת "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" מזדקרים שישה מוטות כסופים המעוצבים בדמות אצבעות המצביעות לכיוון ירושלים ומסמלים את הפריצה אל עיר במלחמת העצמאות.
עוד לצד הדרך גן יפני לזכר האב אוצוקו, מייסד אגודת בית שלום היפנית ויער נטוע על שם זבולון המר.