נקודות לציון
עלי זהב – ישוב קהילתי בדרום-מערב השומרון שהוקם בשנת 1982 על ידי משקי חרות ובית"ר. היישוב נקרא על שם עליזה בגין רעייתן של מנחם בגין ז"ל. שמו הקודם של היישוב היה ייעזר, על שם יוסי בן יועזר איש צרדה. כיוון שצרדה זוהתה בחרבת בנת-בר ובחרבת בלטה, הסמוכות ליישוב. שמות נוספים שהיו ליישוב: בית אריה ב', וגרעין סתיו. היישוב נפגע עם פרוץ האינתיפאדה והתפתחות נעצרה. בשנת 2009 רכשה אמנה זכויות הרחבה ביישוב והצליחה לאוששו ולהכניסו לתנופת גדילה מחודשת. נעשים מאמצים לשמר את האופי חילוני-דתי של היישוב.
חרבת דיר סמען – יש ומכנים אותה חורבת מנזר שמעון, זו למעשה חוות חקלאית ביזנטית מהגדולה שנשתמרה בשומרון. החווה הוקמה למעשה על אם הדרך הראשית באותה עת. החווה כוללת מתקנים חקלאיים רבים ובהם ניתן לראות בתי בד, גתות, בורות מים, בריכות אגירה ועוד. למרות שיש מידע על פעילות האתר לא ידוע לנו על פעילות נזירים במקום. ניתן לכן לשאר שהשם אולי בה להדגיש את שייכות החווה לבעלות נוצרית. החווה נבנתה על שלוחה טרשית בגובה 360 מטרים ומיקומה נבחר בעיקר בשל חשיבותה האסטרטגית, לחלוש על הדרכים המרכזיות במערב השומרון: הדרך ממגדל אפק [מה שאנו מכירים כיול כמגדל צדק] לשכם, והדרך מעזון סניריא למסחה א-לובון. החווה לכן שימש גם כנקודת תצפית, אספקה, והתרעה בעת מלחמה. השלב הקדום בחווה משוערך לתקופה הרומית בראשית המאה השנייה לספירה. מתקופה זו שרדו גם גת חצובה ובית בד. בתקופה הביזנטית כנראה המאה השישית לספירה הורחבה החווה בצורה ניכרת. רוב הממצאים באתר הם למעשה מתקופה זו. נראה כי החווה חרבה וננטשה בעקבות הכיבוש הערבי, עם שקיעת תעשיית הגפן בארץ ישראל בשל האיסור המוסלמי לשתות יין. יש המתארכים את האולם הגדול והמקורה בקמרון חבית שבצפון החווה היות והוא שונה בסגנונו משאר המבנים [מדובר בצורה של חצי עיגול שהאדריכלות הרומית הייתה הראשונה להשתמש בו בדרך כלל במנה של בזיליקות. קמרון חבית בנוי מסדרה ארוכה של קשתות הצמודות אחת לשנייה ויוצרות צורת צילינדר. קיימים גם קמרונות חבית מחודדים שהחתך האופייני שלהם הוא קשת מחודדת]. פרופסור יואל אליצור וחיים בן דוד משערים כי חורבת דיר סמען הוקמה על ידי הביזנטים כתגובה למרידות השומרונים במאה השישית נגד השלטון הנוצרי. הם רואים בחורבת דיר סמען חלק משורת חוות חקלאיות לאורך ציר מערב-מזרח, שהוקמו כולן במורדות הדרום-המערביים של השומרון, כדי לשמש קו גבול הגנתי בין האזור הצפוני בו פעלו השומרונים, ובין האזור הדרומי בו פעלו הנוצרים. פרופסור אליצור וחיים בן דוד איתרו 28 אתרים ברחבי השומרון ששמם מתחיל במילה "דיר". אך רק כאלה שבדרום הר השומרון, כמו חורבת דיר סמען, השתמרו עיטורים וחפצים נוצריים, כצלבים, ואגני טבילה. לדעתם הדבר מלמד על הרס מכוון של סימנים נוצריים בצפון השומרון על ידי השומרונים עצמם, מה שנבלע בדרום השומרון על ידי אותם חוות חקלאיות. חורבת דיר סמען היא מתחם ענק, המורכב מחדרים ובתים רבים, אשר מחוברים זה לזה ברחובות צרים. החווה מוקפת בקיר אבני גזית גדולים. הפרצה הגדולה בחלקו הדרומי מלמדת כי משם נכנסו הערבים בעת שכבשו את המקום. במרכז החווה שוכנת כנסייה בזיליקאית גדולה ורבועה שמידותיה מגיעות כמעת ל- 40X40 מטרים. את הכנסייה חצו בעבר שני טורי עמודים, שחילקו אותה לאולם תווך ושתי סטראות. רוב העמודים מושלכים כיום על רצפת הפסיפס, שהשתמר בחלקו הגדול, הדבר מלמד על הרס מכוון מצד כובשי המקום. בקיר המזרחי של הכנסייה השתמר האפסיס הדרומי מתוך שלושה. כן השתמר יפה אבן סף וחלק מהקירות שתחמו את הכנסייה. המתקנים החקלאיים הקדומים ביותר באתר הם גת חצובה ובית בד מהתקופה הרומית, אלה שוכנים בחלקה המזרחי של החווה. לא רחוק משם נבנה בשלב מאוחר יותר בית בד נוסף בטכנולוגיית מכבש בורג. בית הבד המשוכלל ביותר החווה, שנבנה כנראה מאוחר יותר, שוכן דרום-מערבית לכנסייה, בתוך סדרת חדרים. מבית בד זה נותרו שלושה אבני מפרכה עגולות ושלמות, המלמדות על תפוקה רבה מאוד של שמן זית. בחלקה הצפוני של החווה השתמרה גת ענקית עגולה, חצובה כולה בסלע, ממנה יוצאות תעלות עמוקות אל בריכות אגירה גדולות ממדים. הבריכות חצובות כולן בסלע, והן מחולקות למרחבים בגדלים שונים. גודלן העצום של הבריכות מלמד על תעשיית יין עשירה ביותר בחווה. חורבת דיר סמען מרוחקת ממעיינות וממקורות מים, לכן ברחביה פזורות אל מעט בורות ובריכות אגירה בגדלים שונים. בחלק הצפוני של החווה השתמר להפליא קירוי לוחות אבן של אחד הבורות, ומערכת הניקוז שלו עדין עובדת. בשל כך מלא בור זה במשך רוב ימות השנה במים צלולים, המגיעים לעומק של כמה מטרים. מעט צפונה יותר מחוץ לחווה, התגלו בריכות אגירה חצובת לאגירת מי הגשמים. בחלק הדרומי של החווה באחד החדרים התוחמים את הכנסייה, ישנו בור מים חצוב ומטויח, שחולייתו השתמרה כמעט בשלמותה. מערכות הניקוז של הבור שעברה תחת הריצוף שאינו קיים יותר, מערכות הניקוז של בור זה נראות לעין עד היום הזה. בור זה כנראה ניקז את מי הגשמים מכל שאר החדרים שבסביבה. החווה עשירה מאוד משרידי עיטורי-אבן, עליהם תבליטים של צמחים וצלבים. נראה כי העיטורים הללו שבוצעו במשקופים ובקירות החווה, הם מעידים על דתם של בעליה. בין היתר ניתן למצוא גם אגני טבילה וכלי פולחן נוצריים, וכן תבליט של שעון שמש, הקבוע בגת הענקית שהצפון החווה. ברוב חדרי החווה שהשתמרו חלקים נכבדים מרצפת הפסיפס, המורכבת מאבנים בצבע לבן אחיד, באחד מהחדרים הדרומיים השתמרו שני תנורים, ששימשו כנראה לבישול. חדר זה אגב הוא היחיד בחווה שקירותיו שרדו מעל לגובה של כמה נדבכי אבן, ומשקוף הכניסה לחדר עומד שלם.
פדואל – יישוב קהילתי בשומרון ושייך למועצה אזורית שבמערב השומרון. פדואל הוקמה בשנת 1984 על ידי גרעין מבני ישיבת ההסדר באלון שבות. שם היישוב ניתן לו על שם נשיא מטה שבט נפתלי פדהאל בן עמיהוד המוזכר בספר במדבר. הסיבה לשם היישוב הוא על שם הפסוק: "ופדוייה ה' ישובון...." פדויי אל - פדואל. ביישוב ישנן שתי שכונות עיקריות גבעה 409 השכונה הוותיקה שגובה 409 מטרים מעל פני הים, ושכונה אמנה.
דיר קלעה – חווה מהתקופה הביזנטית שנתגלה בשנת 1873 על ידי עורכי הסקר הבריטי לארץ ישראל המערבית מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל. החוקרים גילו מתחת למבצר מערה שבחורף נובע בה מעיין קטן ויש בתוכה אפסיס נוצרי. המערה זו היא למעשה הקפריטה של המנזר. החוקרים משארים כי בסמוך למקום נמצאה חווה חקלאית זאת לאור הטרסות, בריכות המים המטויחות ושרידי בית בד וגת. דיר קלעה יושבת על הדרך העתיקה מאנטיפטרוס לסבסטיה. מגדל השמירה שנתגלה במקום, מעיד שהיה לתושבי המקום גם תפקיד חשוב בשמירת הדרך. המבנה בנוי במפלסים אחדים, ממדיו 47 מטר על 45 מטר וקירו החיצוני בנוי אבני גזית. בפתח משקוף גדול שעליו נחקק צלב. ברצפת המבנה אותרו אבני פסיפס צבעוניים. מתחת למבנה מרתפים, וערביי האזור טוענים שאפשר להגיע דרכם לרגלי ההר דרך מנהרה. במקום נמצאו חקוקים באבן צלבי שמונת הקצוות, שהם "צלבי מלטה" של ההוספיטלרים אך לא ברור האם אכן ישבו במקום והאם מקור הצלבים בהם. יואל אליצור וחיים בן דוד מעלים את ההשערה כי אתר דיר קלעה ואתר קרוב לו, חורבת דיר סמען, ואולי עוד שלושה אתרים, ששמם מופיע בכתובות, אך לא נמצא עדות למקורם בשטח, שימשו כעין קו גבול בין האזור השומרוני מצפון לבין האזור הנוצרי בדרום. סך הכל נמצאו 12 אתרים הנושאים את הקידומת "דיר" במורדות הדרומיים–המערביים של השומרון. הארכיאולוג יזהר הירשפלד העלה את ההשערה כי המנזרים הוקמו במאה ה-6, לאחר חורבן האזור על ידי האימפריה הביזנטית בעקבות מרידות השומרונים. הם הוקמו בתור תגובה על הרס הכנסיות באזור הצפוני של השומרון. ועל כך מעידה העובדה כי בכל אזור השומרון נמצאו 28 אתרים הנושאים את הקידומת "דיר" אך רק בדרום השומרון נשמרו השרידים הנוצריים. התוצאה הייתה שמדרום לנחל שילה התרכזה אוכלוסייה נוצרית מהתקופה הצלבנית עד העת החדשה. מעידות על כך הריכוזים הנוצריים והכנסיות ביישובים: טייבה (ברמת חצור ליד עפרה) סינג'יל, ועאבוד, המצויים בדרום-מערב השומרון. לדעת ארכאולוגים המקום יושב לראשונה על ידי הרומאים, שם הקימו מבצר, שהוא הבסיס ליישוב הביזנטי.
צרדה - ירבעם בן-נבט, בן שבט אפרים, נולד וגדל בכפר קטן ומבודד בשם צְּרֵדָה. בהיותו בעל תפקיד בכיר במערכת הממשל של שלמה המלך, מרד ירבעם במלך ישראל, וכעבור שנים מספר הפך למלך הראשון של ממלכת ישראל הצפונית. הכפר הקטן בו נולד וגדל ירבעם מזוהה בחורבת בִּנְת-בַּר
עין א-זרקא - מעיין גדול במפגש הנחלים. הנביעה חזקה אך אינה מנוצלת, המים נאגרים בבריכה טבעית ומשם ממשיכים לזרום בנחל. בגדה הצפונית יש מאגר גדול מבטון שאינו שמיש יותר.
בית אריה – יישוב קהילתי ומועצה מקומית בדרום-מערב השומרון היישוב הוקם בשנת 1981 על ידי תנועת החרות ואנשי בית"ר, אשר השתייכו לגרעין "לבונה" ורובם היו עובדי התעשייה האווירית. בית אריה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1989 ובשנת 2994 אוחדה עם ה יישוב הסמוך עופרים. היישוב נקרא על שמו של אריה בן אליעזר שהיה מלוחמי האצ"ל ומאנשי תנועת החרות. בין האישיים שהשתתפו בקמת היישוב היה גם אריאל שרון. שרון היה נוהג לקחת את אורחיו מחו"ל לבית אריה ולהראות להם את מסלולי נמל התעופה בן-גוריון שלמרגלות היישוב. זאת במטרה להמחיש את הצורך האסטרטגי לדבריו בשליטה באזור.