* פרק ב' *
קו הרקיע של יפו נשקף לעינינו. מגדל הפעמונים המואר של כנסיית פטרוס הקדוש ניצב גא וזקוף חולש על נמל יפו ההומה מבקרים. הסטתי את מבטי שמאלה לא מפספס את הניגוד החד בין מסגד חסן בק למלון דיוויד אינטרקונטיננטל- ארכיטקטורה ישנה אל מול אדריכלות מודרנית. בשלב זה שרירי הרגליים פצחו בצרמוניה של כאב דק. תיק הגב כמו התמזג והופך לחטוטרת טבעית, ואגלי זיעה החלו להצטבר על הרפידה הקדמית של קסדת הראש. זיעה! זיעה זה דוגמה לפטנט מצוין שהשתבש לו בדרך.זיעה זה בסה"כ אמצעי לקירור הגוף- דבר שאמור להקל אך גורר אחריו תופעות לוואי לא רצויות הן למזיע והן לסביבתו הקרובה.
"אתה סוחב?" פלטתי מתנשף, מנסה לשמור על פרצוף לא מתאמץ בעליל. "דווקא כן" השיב לי אבי נמרצות תוך כדי שהוא מאיט את הקצב בכניסה לנמלה של יפו.
הידסנו באיטיות את דרכנו במדרכה הצרה העמוסה בתיירים דוברי שלל שפות ובין דייגי החוף שהציבו את חכותיהם על החומה דרוכים לכל תזוזה בקצה הדקיק.
המסעדות אשר שוכנות בנמל היו מלאות מפה לפה. בכולם הגישו כמובן, איך לא,דגים. זה הזכיר לי בדיחה ישנה שתהתה מדוע מסעדות דגים ממוקמות מול הים, בעוד שסטקיות על פי רוב לא נמצאות ליד הרפת. ריח הדגים ספק רקובים ספק מטוגנים נישא באוויר הדחוס והמואר וריח הזפת מהסירות שעגנו בסמוך גם לא תרם לאווירה מדהימה במיוחד. הבטתי באבי, הוא היה בעננים, פניו זהרו באור יקרות כשהוא נסע באיטיות לאורך הרציף, בוחן כל פרט וזורק לי "בוא'נה מדהים פה צריך לבוא לפה יותר". לא התווכחתי איתו ורק הנדתי לו בראשי מסמן לו להתקדם בעודי בורח מהדביקות הלבנטינית שהבחילה אותי לרגע.
כשיצאנו מאיזור הנמל הפכה הרכיבה להיות תכליתית יותר- להספיק וכמה שיותר. לי עצמי היתה זו הפעם הראשונה באיזור, משתאה סקרתי בעיניי את חלקה של הטיילת שהיה נסתר בעיני. כמו הוזרק לוורידנו דם חדש פצחנו בנסיעה מהירה לכיוון חופיה של בת ים כאשר אנו נוסעים לאורך הטיילת של יפו. ככל שהתרחקנו מאיזור הנמל נוכחותם של אנשים בטיילת הפכה דלילה יותר, וגלי הים המתנפצים עירסלו את קצב הרכיבה המהיר בשלווה סטואית קמעה. ערימות סדורות יפה יפה של סלעים פיארו את קו החוף. "תאט! אני נגמר פה" צעק לי גיסי שהקצב המהיר החל לעייפו. בדייקנות סוחטת תשואות בלמתי את צמד הגלגלים הזועם בסמוך לעמוד תאורה מעוצב. הגיע זמן המנוחה לגוף ולנפש.

המשך יבוא>>>>>>

פרק ד
הדרך חזרה התנהלה בעצלתיים יחסית. אם זה בגלל שזה לא מכבר אכלנו, או שתלאות הדרך נתנו את אותותיהן. במין שכנוע עצמי "לא העיקר הכושר- העיקר ליהנות" נתתי דרור ליצר העצלנות לדווש בעצמו, אך באורח פלא הדרך אצה לה מעצמה. כנראה שצדק מי שאמר שדברים טובים נגמרים מהר. במהרה הגענו למתחם רידינג. האזור עבר תנופת פיתוח אדירה בשנים האחרונות. עודני זוכר את השממה כאשר נקודת העניין היחידה היתה המזח עם המבנה המיותם בקצהו. טלפון עצבני מהאשה לא בושש להגיע. "מה זאת אומרת איפה אני?! אני בנמל ת"א! כן, אני מתעכב. כמה זמן?! עוד שעה וחצי פלוס מינוס ואני בבית". תמיד טענתי שאם בחירטוטים עסקינן אז הליכה על כל הקופה רק תשפר. קמת מאוחר? לא בא לך ללכת היום לעבודה? שחק את המשחק עד הסוף וקח 3 ימי התאוששות כראוי למחלה המכבדת את עצמה J. מחוזק בתוספת זמן פינינו זמן להפסקת קפה בספק בית קפה ספק אולם תצוגה סביבתי. תרבות הישיבה בבתי הקפה מעלה ספק האם שותי הקפה הגיעו לראות או להיראות או שניהם גם יחד. הזמנתי אספרסו מרוכז "כדי להתעורר" ו "בלי סוכר בבקשה נגמלתי אתמול מעישון ולא בא לי להשמין". כבמעשה שטן של ממש חלפו על פנינו צמד רוכבי URBAN כשהם עומדים רכונים על האופניים המוצקות והקצרות ומפגינים שליטה מוחלטת בחיית האלומיניום עליה הם רוכבים. מחזה הפעלולים שביצעו הרוכבים הכה בי כבמכת ברק, ועורר בי זכרון של ימי ילדות רחוקים.
נרי, כך קראו לו. הוריו עלו מתימן כנערים צעירים מלאי תקווה. חרף הקשיים התרבותיים והכלכליים שליוו את העולים בראשיתה של המדינה, הצליחו הזוג הצעיר להקים בית לתפארת. נרי היה בן הזקונים בבת עינם בן שעשועים לאמו ומקור גאווה לאביו. אף אחד לא ידע האם שמו המלא הוא נריה, או היה זה קיצור חינני למדי של השם אבנר. אך כולם הסכימו על דבר אחד. נרי היה לשם דבר בשכונתנו.. די היה בשם 'נרי' כדי לרחוש כבוד לנער התימני הצנום שהפליא לרכוב על אופניו ולבצע תעלולים לתשואות קהל מעריציו הרחב. לא היה דבר שהיה קשה בעיניו. בכל אחר הצהריים התכנסו בגן הציבורי עשרות ילדים כאשר רוכבי האופניים עוברים בסך. צוות הארגון היה מגייס ילדים ויחד בצוותא כתף אל כתף החלו לבנות במרץ 'רמפות', 'מגלשות' מסלולי סלאלום מבקבוקים ואבנים עוד כהנה וכהנה מכשולים ואתגרים כיד הדמיון הרחבה.
עת נרי היה עולה אל המסלול, הרעש התמידי- שאונם של ילדים השתתק, ושקט מלווה כבוד השתרר ברחבת הגן.
סיימתי את הקפה בלגימה ארוכה, מתנער ממחשבות העבר. שילמנו את החשבון מותירים מאחורינו תשר נדיב למלצרית..

המשך יבוא>>>>>>

פרק ו'

חדשות לבקרים מתפרסמים סיפורים ועדויות של אנשים ששרדו נפילות, בד"כ ממקומות גבוהים. כבריטואל חוזר התיאור בו חייהם עברו מול עיניהם בסרט נע בלתי נגמר של שקופיות. לא ראיתי סרט, אולם שלל דימויים זינקו לי בהתפוצצות של רגע אל התודעה; נשר קצוץ כנפיים, אריה לוחך עשב, פארסה- כישלון קולוסאלי!
נשימתי נעתקה כאשר כידון האופניים פילח את בית החזה שלי. אור חזק שלאחריו ירד מסך שחור על תודעתי כאשר וטעם מלוח של דם דיגדג לי בשפתיים. ההרגשה נעלמה, הראייה נמוגה העולם התמלא בחלל אטום. חלל ריק וסמיך של שקט שחור.
מצאתי עצמי שוכב על גבי כאשר כאב קהה מפלח את צלעותיי. האופניים היו שרועות בבושה לצידי כמו מבקשות סליחה על שאירע. בזוית הראייה הבלתי אפשרית בה הייתי מצוי, ראיתי רוכב אופניים ממושקף אשר דהר לכיווני " הכל בסדר? " שאל בדאגה. סובבתי את נענעתי את ידיי ואת הגפיים התחתונות לקחתי דקה ארוכה של מחשבה בטרם הנהנתי אליו בחיוב.
משומקום ראיתי אבי בולם את אופניי בסמוך אלי. "מה קרה לך" שאל בדאגה. "מה נראה לך?" השבתי לו ברוגז. הוא הקים אותי בזהירות ומשך אותי אל ספסל המשקיף לים.
בזהירות פשטתי את החולצה מתעלם ממבטי העוברים והשבים והחלתי ממש ולוחץ וחוזר חלילה. הממצאים לא גילו דבר חריג מלבד כאב עמום בחזה ובגב. סקרתי את האופניים של אבי- האופניים מהם נפלתי. הכידון התעקם כמו מנסה לברוח מהגלגל המונף באוויר אשר התגלגל קלות ברוח הערב הקרירה שנשבה לה מן הים. "איך זה יכול להיות? איך נפלתי?" שאלתי את אבי מנסה למצוא צידוק לנפילה, תר אחרי תירוץ טוב שילקק את פצעי גאוותי.
"אה זה פשוט" אני שומע אותו עונה. "הבורג של הכידון היה קצת משוחרר ולא חיזקתי אותו מאז". אחחח! רציתי לחנוק אותו פשוטו כמשמעו. פשוט דחף מטורף לתפוס חזק בגרון הזה ולנענע בחוזקה כלולב הושענא רבה.
אבל כוונות לחוד, ומציאות לחוד. מיואש סקרתי את מצבנו. שני אידיוטים, רחוקים מהבית, עם אופניים תקולים ועזרה בנמצא- אין. על אתר חייגתי לאשתי שמצידה הרימה טלפון לאחיה הצעיר שקיבל הנחייה להביא מנשא לאופניים ולטוס לכיוון כמה שיותר מהר.
הלילה עבר דווקא בסדר.. אבל הבוקר היה כבר סיוט! ניסיתי לקום אבל כאבים עזים פילחו לי את בית החזה.גם הגב לא טמן ידו בצלחת ושלח מנגד גלי כאב, כאילו מתוך נקמה, בדווקא.
לאחר שכנועים מרובים מצד רעייתי הלכתי לבית החולים, יותר נכון דידיתי בצעד מדוד ומיוסר.למוד ניסיון הבאתי איתי ערכת הצטיידות לחדר ההמתנה ובה כסף קטן, טלפון נייד והכי חשוב מטען.
הדיאגנוזה קבעה חד משמעית. "יש לך 2 צלעות שבורות" פסק לי דר' יבגני, כירורג בית החולים, במבטא רוסי כבד. "אין מה לעשות- רק לנוח ולשמור על עצמך כמובן!" הוסיף וביקש לרשום לי מרשם לשיכוך כאבים שאותו דחיתי בנימוס. לך תסביר לו שכמי שהתחנך חינוך שמרני על גבול הספרטני, תרופות הן כמעט מחוץ לתחום.

כעבור שבוע שברתי את האצבע אבל זה כבר עניין לסיפור אחר.

שבת שלום