איזה סופ"ש היה לי, שאתם לא תאמינו.

ביליתי שישי שבת עם לא פחות מ-270 גברים: הזענו ביחד, זעקנו מהנאה ומכאב ביחד, ישבנו עירומים בג'קוזי חם ביחד וישנו זה לצידו של זו. ההורמונים השתוללו והאדרנלין הרקיע שחקים.

איזה סוף שבוע היה לי, חבל לכם על הזמן.

היו שם גברים רזים ופחות, מבוגרים ופחות,  נשואים ופחות וזה לא מנע מאף אחד מאיתנו ליהנות עד השנייה האחרונה בה נאלצנו להיפרד והסיום, איזה סיום: גמרנו רטובים עד העצם .

 

בהיותי מיעוט נשי בד"כ  בין רוכבי השטח שרובם גברים, ניתן היה לצפות שאני אתרגל לגישה, להערות ולאירועים המביכים שנובעים מהסיטואציה הזו,  אבל לא, אני לא מצליחה להתרגל וחייבת לחלוק אתכם כמה רגעים שהפילו אותי לקרשים בסופ"ש הזה (עם חיוך, רק עם חיוך)
 

יום ראשון לרכיבה: זינוק, עליות, ירידות, כביש, שטח, אגם, פרה מתה,אבק, מעיים של חיה, להקת נשרים, ארוחת צהריים. כרמים, אגמון, עלייה להר אביטל.

 אני מפדלת בעלייה קשה ב- 10 קמ"ש וחולפת מימיני על פני קשיש (50 פלוס זה נורא מבוגר לא?)

"הלו הלו" הוא צועק לי, "אתה מדבר אליי?" אני עונה בהתנשפות  "כן גברת, את לא יכולה לעקוף אותי"

"מסתבר שכן" אני עונה לו בחיוך

"אבל את אשה, איזה בושה לי שאשה עוקפת אותי, מה אני אספר בבית?"

"אל תדאג" אני צועקת (כי אני כבר מקדימה אותו ב-50 מ') "אני לא אספר לאף אחד, רק איך קוראים לך?" הוא צוחק ואני ממשיכה בטיפוס.

שבילים, שדה חיטה, תחנות רוח, ירידה, עלייה, הפסקה לאוויר, ירידה, עלייה, חול, אבק, טנקים נטושים, להקת עיטים, סוף רכיבה, הדשא בקצרין.

אני יושבת על הדשא ומתמתחת, כשמימיני מתנחלת ומקימה אוהל ענק חבורה של גברים רעשניים, אחד מהם מכין קפה:

"בואי מותק, רוצה קפה?"  הוא צועק לי, "סבבה", אני עונה ולפני שאני מתיישבת אני תוהה בקול על פשר האוהל הענק שהם מרימים.

"זה אוהל לאחד?" אני שואלת, "לא, זה לכולנו, יש מקום גם בשבילך אבל אנחנו ישנים כפיות" הוא אומר ומגיש לי כוס קפה "אז את באה?".

 5 דקות עוברות ואני מוצאת את עצמי יושבת ומאזינה לשיחה אפופה בטסטוסטרון שמתנהלת בין 6 הגברים שלצידי, מדי פעם מצטרף חבר חדש וה"מנהיג"  החייכן מציג אותי "מישה תכיר,  היא ישנה איתנו כפיות באוהל הלילה". 

אולי זה אבק הגולן שכיסה אותי ואותם מכף רגל עד ראש ולרגע העלים את העובדה שאני אשה, אולי זה זה שרכבתי לצידם בעליות ואולי זה סתם כי מבחינתם באמת אין הבדל, אבל אף אחד לא פילטר לכבוד היותי אישה מילה שיצאה מהפה שלו במהלך השיחה ותאמינו לי היו רגעים שהתפללתי זה יקרה.

קפה, עוגה, מודעות, מבוכה

אני עוזבת את החבורה הצוהלת ומשאירה להם תקווה בלב ("וואלה, אני באה לישון אתכם הלילה, אבל רק אם מישה מחכה לי עם קפה בהשכמה") ושמה פעמי אל עבר הג'קוזי של הקאנטרי קלאב בקצרין (האוהלים הוקמו על הדשא שלו) , בציפייה מטורפת להרגיע את שריריי הזועקים עם מסז' מים חמים.

אני מגיעה לג'קוזי הקטן ומגלה בתוכו 5 גברים בבגדי ים בעיצומה של שיחה על משהו שקשור באופניים.

הם מביטים בי מסירה את המגבת ומפנים לי מקום.

"אם אמא שלי הייתה רואה אותי עכשיו" אני אומרת להם "לא בטוחה שהיא הייתה מבסוטה מזה" הם מחייכים ואני מכניסה רגליים למאגר האושר העילאי החם והמהביל.

זרמי המים מעסים אותי בנעימות בשרירים הרוטטים ממאמץ ולרגע מתוך ההרפייה של הכאב אני שוכחת איפה אני, עם מי אני ואיך זה נראה מהצד (זה קורה לי הרבה בחיים) ונאנחת בפורקן מוחלט, אנחה שכל גבר אוהב לשמוע בנסיבות מסויימותו "אלוהים, זה כל כך טוב, יואו, כל כך טוב", . 

עוברות שתי שניות ואני נזכרת איפה אני נמצאת, אני מתעוררת בבהלה מהשלווה,פוקחת עיניים ומגלה חמישה גברים דוממים,המומים, נועצים בי עיניים פעורות.

אני מבינה שאני חייבת לצאת מזה מהר ומחזירה את השיחה לאופניים...

"אז מה נסגר עם הקוליסים האלה? כיסחו לנו את הצורה עם כל הדרדרת הזו הא?" אני זורקת לחלל הלחות בתקווה להצליח להפיג את המתח, זה עוזר ואנחנו עוברים לנהל שיחה על בלמים קדמיים, כסאות הידראולים וצמיגים של 29"  ואני קונה לעצמי עוד 10 דקות של להיות אחת מהחבר'ה.

נסיגה שקטה, מגבת,  מקלחת.

 אני נכנסת למקלחות הנשים השוממות  וחושבת לעצמי איזה כיף ואיזה מצב נדיר זה, להיות באירוע רב משתתפים ושירותי הנשים ריקים: אין תור, אין ברברת, יש רק אותי ו7 מקלחות לבחירה.

אני שוטפת מעליי את שאריות היום וסוגרת את המים, היות ואני לבד, אני מתכוננת לצאת עירומה רק שבשנייה האחרונה, מכורח הרגל כנראה, אני בכל זאת שמה על עצמי מגבת. אני פותחת את דלת המקלחת ומולי 3 גברים.

הם מסתכלים עליי, על המגבת, אני עליהם על המגבת ואז הם אומרים "תגידי, לא התבלבלת קצת?"

 "סליחה?" אני שואלת ומרוב הלם כמעט משתחררת לי האחיזה במגבת "אני התבלבלתי?, מה אתם עושים פה?"

"חמוד'לה, זה מקלחות גברים פה" הם אומרים בבטחון כאילו הכריזו שהשמש זורחת בבוקר (ברור שהם יאשימו אותי). "באמת?" אני אומרת ותחושה נוראית של פדיחה מטורפת מתגנבת לתוכי (ברור שאני אאשים את עצמי), ולמרות שכבר הייתי פה 3 פעמים היום,אני משתכנעת שטעיתי. "טוב,סליחה, אני אצא".

אני אוספת את חפציי, עוד עם המגבת עליי ועושה את דרכי החוצה. בדרך,המציאות חוזרת לי למוח ואני נעצרת ליד השלט של האשה עם השמלה "סליחה" אני קוראת להם "נראה לי שאתם התבלבלתם קצת". הם לא מאמינים לי (ברור שהם לא יאמינו לי) ומגיעים לבדוק בעצמם עד כמה אשה היא האשה שעל השלט בכניסה למקלחות. הם לא מתנצלים אבל יוצאים החוצה בחפזון.

אני חוזרת למקלחת הריקה ומתלבשת כשפתאום גבר נוסף יוצא מאחת המקלחות, "לצערך או לשמחתך, זה מקלחות נשים פה" אני אומרת לו, "מה? אז טעינו כולנו?" הוא אומר לי ושם על גופו העירום מגבת.

לילה, שיחות גברים מכל פינה, נחירות ורעשי גוף שונים שמגיעים מהאוהלים ליד, זריחה.

קשה לא להפוך לאטרקציה כשאת מיעוט ,בבוקר היום השני, כולם כבר ידעו מי אני.

מישה חיכה לי בבוקר עם קפה בלי כפיות והחבר'ה מהאוהל ליד הכינו לי תה ונתנו עוגיות.

כולם היו כל כך נחמדים שמישהו אפילו הציע לי ברוב טובו מסז' בתחת כשעשיתי קולות של עינוי כשעליתי על אוכף האופניים

יום שני לרכיבה: עליות, אגמון, סוסים, שמש, נפילה, סלע בתחת, כאב, לבטים, ייאוש, חזרה לאופניים, התעקשות וירידה מטורפת.

אני סוחטת את הברקסים כאילו היו לימון יבש ובריכוז מוחלט רוכבת באחת הירידות התלולות והמורכבות שיצא לי לעשות. אחד אחד אני עוברת את הגברים שויתרו ויורדים את הירידה עם האופנים שלהם בהליכה ,אחד מהם אומר לחבר שלו "תראה, תראה את זאתי".

אני ממשיכה בריכוז וקצת לפני סוף הירידה אני שומעת גבר מהצד צועק לי "וואללה את, כל הכבוד לך תאמיני לי, איך התחת?, את תותחית, את קורעת את כולנו, גבר גבר את "

"אשה אשה ולפניך" אני אומרת לו, מעלה הילוך ומשאירה לו אבק.